טור לשבת, קצת על משבר גיל העזיבה ועל הנסיונות להתמודד עם עצבת נפוצה, שפורצת ביום שהילד שלך מסתדר בלעדיך והלב שלך לא. מקווה שתיהנו, שתזדהו במקצת ומצפה לעצה חכמה או מנחמת. מוזמנים להשתתף ולשתף.
למרות התנהגות ראויה והרבה כוונות טובות, בשנה האחרונה יעלי החלה לסבול מגלים. בירור מעמיק העלה שמדובר בגלי עזיבה של בני הבית. עמית, לא עלינו, נפלה לנישואין, רוני נקלעה לזוגיות ממושכת עם גבר, ויונתן שחשש את הנולד, מיהר לעשות מעשה ורגע לפני שהחיים או מישהי יקחו אותו ברצינות, הוא ארז גיטרה ותיק ועזב לבדו למזרח הרחוק.
האמת, בגדול, איחלנו לכולם רק טוב, אבל לא בבת אחת, לא כל כך מהר ולא לפני שנחוש שאנחנו לגמרי מוכנים למהלך. וכך, בתוך פחות משנה נקלענו למשבר גיל העזיבה. שנים חיכינו (רק אני) ליום שבו הילדים יעזבו את הבית, והנה הם עזבו, אבל יעלי נשארה ועל פניו, ראיתי על פניה, סימנים מחשידים לכך שהיא לקתה בעצבת. בניגוד לעצבת נעורים, שנוטה לחלוף בתוך זמן קצר ולחזור ולעזוב חליפות עד שהיא חולפת, עצבת נפוצה- כתוצאה מעזבת חפוזה, שלא כמו ילדים, עלולה להגיע כדי להישאר. האמת, עד שהם עזבו לא שמנו לב כמה רעש עושים המקרר והמזגן.
בניסיון לפתור את הבעיה התלבטתי אם לעבור עם יעלי לדירה של עמית או לדירה של רוני והלכנו על הפיתרון הפרקטי יותר וטסנו לתאילנד אל יונתן, שנסיעתו היתה בבחינת עזיבה אחת יותר מדי, על מנת לבצע מעט תיקונים והתאמות אחרונות ובעיקר כדי להשיב אותו ארצה למקצה שיפורים והרגעת הורים.
בשיחות מרחוק גילינו שבתוך חודש במזרח נשך אותו נדל, עקץ אותו כלב משוטט (מה שאילץ אותו לקבל סדרת חיסונים נגד כלבת) והוא עבר תאונת אופנוע (לטענתו, העץ אשם). בעיקרון אנחנו סומכים עליו בעיניים עצומות (כשהוא לא רוכב על אופנוע בעיניים עצומות), ואנחנו בוטחים בו שיש לו כוח ויכולת להימנע מכל מה שהוא רוצה, למעט מפיתויים, ולכן קפצנו לחבק ולעודד אותו שימשיך בדרכו אבל ארצה.
מגיל כלום נסענו עם הילדים בכל העולם ולכל מקום אליו הגענו עליתי עם יונתן לראש ההר, הראיתי לו את האופק ואמרתי לו: ״ כשתגדל בני, כל זה יהיה שלך״. יש לשנינו תמונה כזו מהרבה פסגות בעולם (כמו בתמונה המצורפת) וכעת, כשהוא כבר גדל למימדיו הבוגרים, יונתן החליט לשוב לאותם מקומות ולבחון האם סתם הבטחתי לו הבטחות סרק. אז טסנו להסביר לו שזו היתה רק מטאפורה, שעדיין קצת מוקדם לו, שיבין שבחיים, האנשים שמכירים את הסיפור שלו הכי טוב הם אלה שעזרו לו לכתוב אותו, וביקשתי שיסמוך עלי שעוד אי אפשר לסמוך עליו, הקדשנו לנו 8 ימים איתו, ובסופו של דבר, מאחר שעם גיטרה ביד הוא יודע לפרוט לנו על המיתרים הנכונים, אחרי לא מעט מאמצים שלנו הוא הצליח לשכנע אותנו שהוא ימשיך לטייל.
ביום האחרון, אחרי שהבנתי סופית שהפסדנו, ובניסיון משותף ומאולץ להוכיח ליעלי שכבר יש לו את זה לגמרי, הדגמנו לה שיונתן הקטן כבר גבר ויש לו יכולת להגיע רחוק במו ידיו (ראה סרטון). כדי להרגיע אותה גם איימתי עליו שאם הוא לא יחזור עד אפריל אני אישית אגיע אליו לעשות איתו טרקים בנפאל, ואז כשכבר כמעט כלום לא עזר, הזכרתי לה שהשארנו בארץ עוד תקווה אחרונה בת 12 ומיהרנו לחזור ארצה להתנחם בזרועותיה של נועם.
אלה החיים. מי שזורע רוח קוצר סופה. הכלל בהורות הוא שבהורות אין כללים. ההורות מתחילה בללמד אותם לעמוד וללכת וממשיכה בכל שאתה צריך ללמד את עצמך לעמוד בזה שהם הולכים, להבין שפעם היית עבורם מרכז העולם והיום, במקרה הטוב, אתה נקודת טעינה, ולהתרגל לכך שהחדר שלהם הופך למוזיאון קטן לתקופה בה הם קראו לך אבא כל 5 דקות. הסברתי ליעלי שילדים לא עוזבים את הבית הם רק מפסיקים לגור בו וממש ניסיתי להאמין לי.
שנים ניסיתי לחנך אותם לראות עולם, לקחת סיכונים, להאמין בעצמם, להציב יעדים ולכבוש פסגות. שנים ניסיתי לתת להם השראה ודוגמא בתחום הזה. אבל עכשיו, כשבא הרגע, אז מחניק קצת בגרון והלב נמלא פחד שמא זה לא יצליח, שאולי מוקדם להם מדי ושאולי הזרועות שלנו תתגלינה כקצרות מלהושיע אם ועת ייזקקו להן, אבל אחרי הכל, כעת, מה שנשאר הוא לשמוח במה שנשאר ובעיקר לשחרר, להתפלל ולאחל לגוזלים שיטוסו ויחתכו את השמים ועד אז לפתח את האומנות איך לשחרר מבלי להפסיק להחזיק .
לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק:
טור לשבת מהחוף של חלדיקיקי ביוון, על הפעם הראשונה בה טסתי לחו״ל ולא על חשבוני, מקווה שתיהנו. אני נהניתי. מוזמנים לשתף. במשך שנים ארוכות בהן ניהלתי את המשרד שלי השתדלנו
טור לשבת על צפרדעים, נסיכות ועו״ד שמתלבטים שנים מתי נכון להתחיל לנשק. מקווה שתיהנו מוזמנים לשתף. ולפני שנעלה על טורים, אני מבקש להגיד תודה לכל מי שקנו השבוע את הספר
טור לשבת, לרגל לידתו, בשעה טובה ובמזל טוב, של ספרי החדש. טקס ברית המילים נערך בחוג המשפחה וייקרא שמו בישראל ״ ואז מה?״. ואז מה? הפעם, אחרי 16 שנות טור,
