טור לשבת, לרגל לידתו, בשעה טובה ובמזל טוב, של ספרי החדש. טקס ברית המילים נערך בחוג המשפחה וייקרא שמו בישראל ״ ואז מה?״. ואז מה? הפעם, אחרי 16 שנות טור, תתלווה גם בקשה לסיפור. מקווה שתיהנו, מוזמנים לשתף.

״ואז מה?״ נשען על הסיפור המוכר על הדייג שעמד בצד נחל עם חכה אחת עד שניגש אליו היועץ, שהשיא לו עצה לדוג עם שתי חכות. ״ואז מה?״, שאל הדייג והיועץ הסביר שימכור את הסחורה העודפת ובכסף שירוויח יוכל לרכוש רשת דיג, לדוג כפול ואז לרכוש סירת דייג, בהמשך ספינת דייג ובסוף אפילו צי ספינות. ואז מה? ואז הוא יוכל להרשות לעצמו למכור את הצי ולשוב לנחל, עם חכה אחת, ולדוג בנחת.

כולם מכירים את הסיפור הזה ואפילו את צרור העצות הטובות. אז מה? בספר בדקתי למה, בכל זאת, אם אנחנו נראה דייג ליד הנחל כולנו נעריך שהוא רק בשלב הראשון של הקריירה? למה אנחנו כנראה לא טועים לגביו? למה היועץ הטוב עדיין מתפרנס מייעוץ לדייגים עם חכה אחת? מדוע רוב הדייגים והיועצים לא יוצאים לדרך למרות המתווה הפשוט? למה מי שיוצא, על פי רוב לא מסיים מסלול? מה עוצר אותנו? איך ומתי בכל זאת ניתן להתקדם משלב לשלב? האם חייבים דג זהב בשביל להצליח? למה אנחנו מפספסים מאה אחוז מההזדמנויות שאנחנו לא מנצלים? והאם בסוף באמת ניתן להשתחרר מהצי? ואז מה, האם ניתן לחזור ליהנות משמחת הפשטות והאם הדייג, שם, בסוף המסלול, הוא עדיין זה שהיה כשיצא לדרך?

הספר מספר על דייגים שהם בדרך כלל בני אדם עם מוניטין גרוע כאנשי עסקים, על עורכי דין שהם בדרך כלל אנשי עסקים עם מוניטין גרוע כבני אדם ועל כל מה שבדרך.

אז סופסוף החלק הקל כבר מאחוריי, אני את שלי כתבתי, ועכשיו החלק הקשה יותר.

תשמעו סיפור שקראתי בספר שלי, יום אחד נכנס בחור צעיר לבית מרקחת, פנה לרוקחת וביקש לשוחח עם הרוקח. הרוקחת הסבירה לו שבית המרקחת הוא בבעלות שלה ושל אחותה ואין רוקח זכר במקום. הוא הסביר לה שקשה לו לבקש ממנה, אבל היא הפצירה בו ולבסוף, בלית ברירה, הוא שיתף אותה שהוא סובל כבר חודש שלם מזיקפה שלא עוברת וביקש לדעת מה היא יכולה לתת לו. הרוקחת ביקשה שימתין, חזרה כעבור מספר דקות, הסבירה לו שהיא התייעצה עם אחותה ושהיא תוכל לתת לו רכב, 30,000 ש״ח בחודש ושליש מהעסק.

אכן, לא תמיד קל לבקש, אבל לפעמים, מתברר, זה משתלם. אז ככה, אני חייב לשתף אתכם שלצערי אני לא סובל מזקפה שלא עוברת. מנגד, אני סובל מעודף חוסר ביטחון עצמי. פעם, כשהודעתי להורים שלי בגאווה שנבחרתי לכתוב את הטור השבועי במוסף השבת של גלובס, אבא הסביר לי שאף אחד לא קורא גלובס, כשהודעתי להם שהתחלתי להגיש תוכנית רדיו שבועית ברדיוס, הוא הסביר לי שכבר אף אחד לא מאזין לרדיו, כשהוצאתי את ״מעשה בעשרה עקרונות״ בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן, הוא הרגיע אותי שכבר אף אחד לא קורא ספרים וכשהתקשרתי לבשר שהודיעו מההוצאה לאור, שהספר הגיע להיות רב מכר, הוא הציע לי לבדוק שלא במקרה אמא היא זו שרכשה את כל העותקים מהחנויות.

אז מה אני מבקש מכם? אחרי שנות טור שעברנו ביחד, אשמח אם תבחרו לרכוש את הספר ולהצטלם איתו, תמונה אחת כאילו כבר קראתם אותו ותמונה אחת כאילו הוא באמת שינה את חייכם (אפשר לשלוח לכאן ואפשר בוואטסאפ- 0526980465). ואחר כך? אין מניעה שאפילו תתפנו לקרוא אותו, ספר הוא המתנה היחידה שאפשר לפתוח שוב ושוב. ואני? אני הרי לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד ואני מקווה סופסוף להוכיח את זה כעת. אז זהו, אני את שלי כתבתי, עכשיו זה בידיים שלכם (אני מקווה).

ולסיום, תודה גדולה לנועם הקטנה שלי. מגיל 3 (שלה), היא הכריחה אותי מדי לילה לשכב איתה במיטה ולספר לה שני סיפורים לפני השינה. היא דרשה סיפורים מקוריים והקפידה שלעולם לא אחזור על אותו סיפור פעמיים. לפעמים, כשהייתי מספיק משעמם והיא נרדמה כבר בסיפור הראשון נשמתי לרווחה על כך שיש לי כבר סיפור אחד מוכן ליום המחרת. לאחרונה, אחרי שהיא כבר לימדה אותי לספר, נועם גדלה לי (בת 13 לפני שבועיים) ואני כבר לא מוזמן אצל מיטתה לעת ליל. אז אתמול בערב, היא קיבלה אותי בכריכה רכה והצטלמה להתגאות על כך שהיא לא סתם השקיעה בי שנים לחינם.

החלק הקל כבר מאחוריי, כעת נותרו הציפיות. מחכה לכם בחנויות הספרים המובחרות. שבת שלום.