טור לשבת מהחוף של חלדיקיקי ביוון, על הפעם הראשונה בה טסתי לחו״ל ולא על חשבוני, מקווה שתיהנו. אני נהניתי. מוזמנים לשתף.

במשך שנים ארוכות בהן ניהלתי את המשרד שלי השתדלנו לטוס עם העובדים מדי שנה לחו״ל (למעט שנות קורונה ומלחמה שקרקעו אותנו לנופש משרדי בארץ והיטיבו לחסוך לי הוצאות עתק). השבוע, אחרי שנים ארוכות בהן, תאמינו לי, לי זה עלה יותר, הוזמנתי (עם גלעד מרקמן שייסד איתי את המשרד), כחלק משני הלשעברים, כדי לראות מהצד את פירות עמלנו שנצברו ונאספו עלינו לטובה במשך כמעט 30 שנים.

כשהחלה העלייה של העובדים למטוס נזכרתי בטיול הראשון אליו יצאנו בטרנזיט שבו 11 מקומות ישיבה, כשאנחנו מתחבטים האם לא היה מיותר ופזרני מדי לקחת כזה רכב גדול לטיול. כששאלתי את גילי, המארגן, כמה מנוסעי המטוס שלנו הם עובדי המשרד, הוא הסביר לי שבשביל שאר העובדים הם נאלצו לשכור מטוס שני. נזכרתי בסיפור על האישה שהיתה על ערש דווי ורגע לפני מותה שיתפה את בעלה שלאורך שנות הנישואים שלהם קרה שהיא בגדה בו מעת לעת ובכל פעם שהיא עשתה זאת היא הכניסה תפוח אדמה למזוודה שמתחת למיטתם. הבעל הנבגד משך את המזוודה, פתח אותה, מצא שם 6 תפוחי אדמה ושאל אותה בכעס אם היא באמת בגדה בו 6 פעמים ואשתו השיבה בשלילה והסבירה לו שבכל פעם שהמזוודה התמלאה, בלית ברירה, היא נהגה למכור את תפוחי האדמה ולהתחיל למלא את המזוודה מחדש.

כשקמתי מהמקום שלי בשורה הראשונה במטוס ועברתי בין שורות הנוסעים בגאווה, שאלה אותי אחת העובדות החדשות מי זה האיש הקרח שיושב לידי בשורה הראשונה. אמרתי לה שזה עו״ד מרקמן ושהיא מהדור שלא ידע את יוסף והיא השיבה לי שהיא בכלל לא ידעה שקוראים לו יוסף. לידה היו עוד עובדים שהתייחסו אלי בחביבות יתרה ממנה הסקתי שהם לא יודעים שאני כבר לא המנהל ושלא אוכל להשפיע על הקידום שלהם במשרד.

הידיעה שעל המטוס יושבים כ-200 עובדים של המשרד שהקמתי מילאה אותי בגאווה. הידיעה שיושבים במטוס 200 עובדי המשרד אך ורק בשל גודל המטוס וכל השאר טסים במטוס השני, היתה אפילו קשה יותר לעיכול. נזכרתי בסיפור שמספרים על חוליית חוטפים בארה״ב שחטפה מטוס שעליו 200 עו״ד והחלה לנהל משא ומתן עם הממשל על שיעור הכופר שהם דרשו כנגד שחרורם. בשלב מסויים, כשהשלטונות סירבו לשלם את הסכום הנדרש, איימו החוטפים שאם הדרישות שלהם לא ייענו עד מועד פקיעת הדד-ליין, הם יתחילו לשחרר בכל שעה עגולה שני עו״ד.

מאוד רווח לי שזו היתה הפעם הראשונה בה לא הייתי אחראי על התקציב, על מצב הרוח, על זה ששואל אם אפשר חדר לבד ועל זה ששוב שתה מעבר לסף ההקאה שלו. אלא שאז נזכרתי בבהלה שההוא ששותה בניגוד לקיבולת החוקית הוא כיום ממנהלי הארגון. מספרים על האיש שסיפר בגאווה שהוא בילה בבר וכשהוא חש שהוא שתה יותר מדי, הוא החליט לגלות אחריות ולשוב הביתה באוטובוס וסיפר שהחלק היחיד שהיה קשה בחזרה הביתה היה רק כשהוא נאלץ להחנות את האוטובוס. עדיין לא תמיד פשוט לי שאני כבר לא יושב על כיסא הנהג.

בטיול הזה גם זה שלא יודע לשתות גילה בגרות. יותר מזה, אני כבר הייתי משוחרר מכל כבלי האחריות. לאורך כל השנים בטיולים המשרדיים, כשהחלה מסיבת הריקודים האלכוהולית אני פרשתי לחדר שלי כדי לא להטריד בטעות אף עובד או עובדת שלי (ההטרדה מיועדת לנשים וגברים כאחד). והנה, זו היתה הפעם הראשונה בה אני לא הבוס וסופסוף חלק ניכר מההגבלות הוסרו ממני, כך שאיך שהחלה המסיבה ושוב מצאתי את עצמי בדרך לחדר, הבנתי לראשונה, שאני פורש כנראה דווקא מחמת גיל.

גיליתי שלמרות שהשמיעה שלי אולי קצת נחלשה, עדיין המוסיקה לא ירדה לווליום הנדרש וגיליתי שלפעמים כדאי קצת להתרחק כדי למצוא את הזווית המדוייקת ממנה ניתן לראות בסיפוק ובאהבה את התקציר הארוך של הפרק הקודם.