טור לשבת, לכבוד העידן החדש שכמעט עומד בפתח, איך שסופסוף הסתיימה כבר הטראומה, והגענו כבר לשלב הבא, השלב של הפוסט-טראומה. מקווה שנהנה, מוזמנים לשתף.

אתמול בערב יצאנו להופעה של אודי כגן ולראשונה אחרי הרבה שנים, חוויתי הופעה שלא נפתחה בהוראות פיקוד העורף ולא הסתיימה בתפילה משותפת שיחזרו כל החטופים ובזעקת "אמן" מכמירת לב מהקהל. אנחנו בסיומה של השנה השישית, בה אפילו הופעה הפכה למצרך מורכב ומלא סימני שאלה. ב-2020 עד 2022, בדקנו כל יום אם הכל בסגר והאם ההופעות התבטלו כסדרן, ב-2023 עד 2025, קצת אחרי שיצאנו מסגר לאור או מסגר לסדר משפטי-

חברתי חדש, נכנסנו למלחמה ארוכה וסופסוף ההופעות התבטלו כבר מסיבות אחרות.

והנה עכשיו, איך שכבר כמעט התרגלנו למלחמה ונפטרנו מכל האשמים, צריכים להתחיל להתרגל לשגרה כזאת בלי הנחיות. פתאום כבר לא חוששים שפריצת חולייה תפגע לנו בעמוד השגרה, פתאום כבר אפשר ללכת לראות דרבי תל-אביבי, בלי חשש שיבוטל עקב המצב הביטחוני, ממש איש תחת גפנו ותחת תאנתו, או בקיצור- איש תחת.

בתקופת המלחמה, בכל ההופעות שלא בוטלו לי, נאלצתי לעלות לבמה, לפתוח את דבריי בטקסט שהוכתב לי ע"י פיקוד העורף, להסביר לקהל בביטחון מלא ובקול מרגיע ללא שום בסיס, שבמקרה של אזעקת אמת, האולם בו הם יושבים הוא מרחב מוגן אידיאלי, שעליהם פשוט להישאר בנחת במקומותיהם, להקפיד לשים את הראש בין הרגליים (של עצמם ולא של מי שלידם), להבטיח להם, שאם הטיל לא ייפול על האולם, הם לא ייפגעו, ואז, לא לגלות להם, שבזמן הזה, כשהם לא רואים, לאחר שכולם נכנסו לתנוחת פילאטיס מצילת חיים של מצח בברך, אני אמור לרדת אל מאחורי הקלעים, לחדר האומנים המוגן באמת, שם יושב ישראל קטורזה, שרק מחכה שאני ארד כבר מהבמה, עדיף בנסיבות טבעיות, כדי לתת את החלק שלו ולטוס מהר לסורלה, אשתו, לפני שאיזה תימני או פרסי מבדיחה אחרת, יחליטו להפר את השגרה בזמן שהוא בדרכים, כשליתר ביטחון (שלו), כל הופעה, הנהג שלו יושב דרוך ברכב שלו ולחוסר ביטחון (שלי) הוא חוסם לי את הרכב.

בערבים המשותפים הללו, בהם ניסינו לתת לקהל קצת פסק זמן, צחקנו חלש כי לא נעים, דיברנו שיגרה, חייכנו עם הרבה ייסורי מצפון, שתינו כוס עצב ובכינו כוס צחוק, ואז כשנראה שכבר התרגלנו לא לשמוח מכל הלב, ממש כשהיינו ממש כפסע מהניצחון המוחלט, פרצה לפתע שגרה, שמאיימת להפר לנו את היומיום. השבוע נגמרו, ככל הנראה, החזרות האחרונות, מרבית התפאורה הוסרה ואחרי החזרה הגנרלית אנחנו עלולים לשוב לחיי פעם. בתקופה בה היינו ילדים ורובנו גרנו בדירות קטנות שהינו במקלטים בעיקר בחגיגות יומולדת של ילדים מהכיתה. בשנים האחרונות השמשנו את המקלטים מחדש, הפעם לתפקידם המקורי, וכעת תמה השגרה יצאנו למרחבים מהמרחבים המגנים ובקרוב ניאלץ לחזור לסבבים ההם של מערכות הבחירות ואת תמונות החטופים שהוסרו יחליפו תמונות המועמדים שלא הוסרו.

לפחות בינתיים דברים מתחילים להסתדר. כל החטופים החיים שבו למשפחותיהם וכל האחראים למחדל לקחו אחריות. הרמטכ"ל, הרצי הלוי, פרש, אלוף פיקוד דרום, ירון פינקלמן, פרש, ראש אמ"ן, אהרון חליבה, פרש, ראש השב"כ, רונן בר, פרש, והפעם, גם הדרג הפוליטי והמדיני נטל כבר אחריות, שר הביטחון גלנט הודח, הממשלה לקחה אחריות ופיטרה את היועצת המשפטית לממשלה, הליכוד הגדיל לעשות וכבר ביולי פיטר את יולי אדלשטיין וגם ראש הממשלה, שהבטיח שעם תום המלחמה יוסקו המסקנות, לא חמק מהבטחתו, לא בזבז זמן, ובתוך שבוע מסיום המלחמה נטל אחריות, הטיל אותה על צחי הנגבי וכעת, אפילו ראש המל"ל כבר לא. אנחנו ממש בפתחו של שחר של יום דומה ואחרי שכולם נטלו אחריות גם אין כבר שום סיבה אמיתית לועדות חקירה והתעקשות עליה נחזית להיות ממש פרסונלית, כחיפוש אחרי איש אחד.

לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה שנחוותה אז, כתבה לאה גולדברג את השיר "האמנם"? בו היא שואלת, האם אחרי התופת הנוראית ייתכן ששוב נשוב ליהנות משמחת הפשטות: "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד ותלכי בשדה ותלכי בו כהלך התם?" היא שואלת ואז מפיחה תקווה וגם עונה בחיוב: "את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם". מאיר אריאל, שהיה מעט יותר סקפטי ביקש להשיב לה בשיר משלו, שנקרא: "שדות גולדברג" והזהיר: "ילדתי שלי, אל תלכי לבדך, אל תלכי לבדך בשדה המוזהב".

אז כעת נתקענו שם, במעבר הזה בין תקוותה הלאה של לאה לבין האזהרות של מאיר הדרך. כמו שניהם, כולנו מקווים לטוב, חוששים מרע ומאוד סקפטיים ולמודי אכזבה. בשנים האחרונות, לצערנו, למדנו על בשרנו שקיומם של שכנים הוא לפעמים ההגנה היחידה של עמים כנגד מלחמת אזרחים פנימית מתמדת, והנה, לאחרונה, מרבית השכנים שלנו כבר לא בבית. נגמרה המלחמה וקם חשש שנשארנו עם עצמנו וזה לגמרי לא קל. כעת חשוב להפנים שבמלחמת אחים המנצח תמיד מפסיד, שבמלחמה הקודמת היו לנו אויבים ברורים ועכשיו אנו עלולים להיקלע שוב לחוסר בהירות ולגלות שלמקרה דרמטי כזה אין לנו הנחיות ברורות של פיקוד העורף, להיזכר שבמקרה של שגרת אמת אין צפירות עולות ויורדות שמכוונות אותנו לאן לרוץ, ושבעוד שבמלחמה, למזלך, אתה רק צריך לשרוד, בשגרה אתה כבר ממש צריך לחיות.

אז כעת נשאר לנו לקוות, למעט יותר חוכמה ואורך רוח, לקוות שבזמן הקרוב כולם יעשו את הבחירות הנכונות שלהם, להאמין שהדברים תלויים גם בנו (זו אמונה לא ברורה מאליה, אבל מחזקת) ולצעוד מכאן, אחרי הכל ולמרות הכל, ליצירת חברת מופת (פרטים בהמשך).

לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק: