טור לשבת על צמיחה פוסט-טראומטית ועל דייט מרתק שהיה לי ושאולי נותן קצת פרופורציות אחרי שבוע מורט עצבים שכולנו עברנו. מקווה שתקחו משהו. מוזמנים לשתף, מי יודע, אולי מישהו צריך את זה.
קצת לפני שאגת הארי באה אלי הביתה בחורה אנרגטית ויפהפיה, בשנות ה-30 המוקדמות לחייה כדי לשתף אותי ולשוחח איתי על מחלת הסרטן, בשלב לא פשוט, בה לקתה זה מקרוב. הפגישות האלה אף פעם לא קלות לאף אחד, אבל אני תמיד רואה בהן נקודת התחלה לסוף טוב.
כשאנשים נתקלים בקושי אדיר ומפתיע הם בוחרים באחת מ-3 חלופות. או שהם מוותרים, או חונים או מטפסים. המוותרים מביטים לעבר הפסגה, מבינים שאין מצב, שאי אפשר, קולטים שאין סיכוי ומרימים ידיים. החונים, מוכי ההלם, נשארים במקום ומנסים להבין מה קרה להם ונתקעים שם, והמטפסים מתחילים לברר מי כבר טיפס לשם פעם ואפשר לברר איתו פרטים, שואלים איפה אפשר להשיג מפות ובאיזה ציוד צריך להצטייד כדי להצליח להגיע לשם.
אחרי ששאלתי אותה אם היא כועסת ולמדתי ממנה שהיא רותחת מכעס על למה דווקא היא, ואחרי שבכינו כי היא בעצם צודקת, הזכרתי לה שהיא באה אלי וזו ההוכחה שהיא בטוח מהמטפסים. בימים הללו, בהם לכאורה המצב בחר בה ואין לה שום בחירה-היא עומדת בפני הבחירה הכי משמעותית בחייה- האם להיות קורבן או להיות מנהיגה. קורבן מתעצבן, מתלונן ומאשים. מנהיג מבין שזה הזמן לבנות יכולת חדשה, לנקות רעשים, להתמקד בעיקר, לקחת אחריות, להאמין שאנשים רגילים יכולים להשיג תוצאות לא רגילות ולהתחיל להפוך את החיים ליצירת מופת. בסוף, בכל סיפור הצלחה, יש מישהו שלא ידע איך מוותרים.
ביקשתי לספר לה על יוסף המקראי, הילד המוצלח והאהוב של אבא יעקב, הילד שהתהדר בכותנת הפסים וחלם חלומות על אלומות וכוכבים שמשתחווים לו, שידע לפענח חלומות ולא ידע לפענח את המציאות ואת קנאת ושנאת אחיו המצטברת, עד שביום אחד מצא את עצמו בבור עמוק בלב שום מקום. ביום אחד, ללא הודעה מוקדמת חייו השתנו לחלוטין- הוא נבגד, הופתע, הבין שחייו הקודמים נגמרו, איבד את אבא, את הגב שלו, את משפחתו, את זהותו, את כותנת הפסים שייחדה אותו ואת השליטה על גורלו. הוא מצא את עצמו בבור ולא סתם בור מטאפורי. ושם, בעומק הבור הוא כנראה מצא את עצמו לראשונה. לפעמים אתה מוצא את עצמך באמצע שום מקום ולפעמים באמצע שום מקום אתה מוצא את עצמך.
נשאר לו לבחור-קורבן או מנהיג. משם נותרו לו עוד ייסורים רבים-הוא נמכר לעבדות, התרומם משם למשרת אב הבית אצל פוטיפר, משם שוב נזרק לכלא בגין תפירת תיק (כנראה על ידי אשת פוטיפר או היועמ״שית), ורגע לפני שסיים את חייו בכלא כזר בניכר, הוא למד להשתמש נכון בחוזקות שלו, הפעם למד להקשיב ולפתור חלומות עבור אחרים (לשר האופים ולשר המשקים- כן, היו פעם ממשלות עם תפקידי שר יותר הזויים מאשר בממשלה הנוכחית), ומשם התקדם ופתר גם לפרעה הנכון וכך הגיע מבור מחשכים עד לתפקיד המשנה למלך.
יוסף נלחם, קם פעם אחר פעם, השתמש בחוזקות מפעם ורק כיוון אותן למטרתו, ויתר על הכעס והנקמה באחיו וריכז אנרגיה לכיוון הנכון וחווה צמיחה פוסט-טראומטית. אז סיכמנו בינינו שאי אפשר לצאת ממשבר עם אנרגיה נמוכה, שאסור לבזבז אנרגיה על דברים לא חשובים כמו הסתרה או מה יגידו ומי יודע (כשסטיב ג׳ובס היה חולה הוא החליט ללבוש כל יום ג׳ינס כחול וטי-שירט שחור- כדי לא לבזבז אנרגיה על החלטות לא חשובות כמו מה ללבוש), נזכרנו שהסיבה היחידה לכך שלחמניות באות באריזה של 10 ונקניקיות באריזה של 12, היא רק כדי שנבין שלא הכל בחיים מסתדר באופן מושלם-ולפעמים צריך לבצע התאמות, ושחשוב לזכור שאם בדרכך אתה עובר בגיהנום, העצה הכי פרקטית היא פשוט להמשיך ללכת.
כשליוויתי אותה החוצה, הרצתי את הסרט שלי לאחור, הבטתי בה יוצאת לדרכה, אמרתי בלבי את המשפט שאני אומר לעצמי במסעות קשים וארוכים- ״תתעודד, אחי, החלק הקל כבר מאחוריך״, ידעתי שיש לה עוד דרך ארוכה, אבל הרגשתי שהיא תעמוד בה ותנצח ורק קיוויתי שהצלחתי לשכנע אותה שבמקרה הזה תקווה היא לא אשליה, אלא אסטרטגיה
לצפייה בפוסט המקורי בפייסבוק:
טור לשבת מהחוף של חלדיקיקי ביוון, על הפעם הראשונה בה טסתי לחו״ל ולא על חשבוני, מקווה שתיהנו. אני נהניתי. מוזמנים לשתף. במשך שנים ארוכות בהן ניהלתי את המשרד שלי השתדלנו
טור לשבת על צפרדעים, נסיכות ועו״ד שמתלבטים שנים מתי נכון להתחיל לנשק. מקווה שתיהנו מוזמנים לשתף. ולפני שנעלה על טורים, אני מבקש להגיד תודה לכל מי שקנו השבוע את הספר
טור לשבת, לרגל לידתו, בשעה טובה ובמזל טוב, של ספרי החדש. טקס ברית המילים נערך בחוג המשפחה וייקרא שמו בישראל ״ ואז מה?״. ואז מה? הפעם, אחרי 16 שנות טור,
