טור לשבת האחרונה של 2025, רגע לפני שמסכמים את השנה שבפתח, מספר מילים ושני סיפורים על שפע, הזדמנויות והכנה מנטלית. מקווה שתקחו משהו, שתצאו לשנה טובה ושתשתפו את הטור ואת מי שצריך.

ב-31.12.24 נפרדתי מהמשרד אותו הקמתי לפני 28 שנים. השארתי שם למעלה מ-300 עובדים, 13 סניפים, המון עו״ד מוכשרים ועסק שופע. לבקשת ההנהלה החדשה הכרזתי שעד 31.12.25 אני אודיע האם אני מתחרט ורוצה לשוב הביתה לתפקידי, ובד בבד, הודעתי להם מראש שלא אתחרט בדיעבד וליוויתי את עבודת המשרד לאורך השנה. הנתונים המספריים בתום השנה המסתיימת מלמדים על הצלחת המשרד בלעדיי (כמעט מעליב), והשבוע, אחרי שהתרגלו למעמדם כיתומים, זומנתי לישיבת שותפים בה ההנהלה ביקשה שאשוב לנהל את המערכת במקומה החל ב-1.1.26.

מספרים על בחור צעיר שחלם שנים שהוא יפגוש פעם על אם הדרך זקן ערירי שנושא בכליו פנינה נדירה והזקן יוציא מצקלונו (לזקנים עריריים, על פי רוב, יש ציקלונו) את הפנינה וייתן לו אותה. יום אחד, בדיוק על אותה אם הדרך מהחלום שלו, פגש הצעיר זקן שענה במדוייק לקלסתרון חלומותיו. הצעיר שיתף אותו בחלומו, הזקן המגשים שלף את הפנינה מהציקלון והעביר אותה לצעיר המאושר. בלילה ההוא נדדה שנתו של הבחור הצעיר, הוא לא עצם עין, הוא נמלא חששות שהפנינה תיגנב, תישדד או תאבד לו בדרך אחרת. למחרת בבוקר הוא קם נסער וחיפש את הזקן נואשות, עד שעלה בידו למצוא אותו ולהשיב לו את הפנינה, שכל כך ייסרה אותו והדירה שינה מעיניו.

לצעיר הזה היה אח מסיפור אחר, שכילה את ימיו כדייג. יומיום היה הדייג יוצא לדוג בנהר. אדם שהביט בו ראה שבכל פעם שהדייג מעלה בחכתו דג גדול הוא משחרר אותו מהקרס וזורק אותו בחזרה אל הנהר ובכל פעם בה העלה דג קטן, היה מכניס את הדג לדלי שלצדו. אותו אדם ניגש לדייג כדי לשאול אותו לפשר התנהגותו ולברר מדוע דווקא את הדגים הגדולים הוא משליך בחזרה למים, והדייג סיפר לו בחוכמתו, שהוא מאוד אוהב לאכול דגים מטוגנים, אותם הוא מטגן בעצמו במו מחבתו, והוסיף והסביר כי המחבת במטבחו קטנה, כך שאין לו מה לעשות עם אותם דגים גדולים.

מסתבר ששפע ללא מוכנות הוא כמו כרטיס טיסה לחו״ל ללא דרכון. רבים מבקשים שפע, בתנאי שהוא לא יחייב לקום מוקדם או להשתנות, ומעוניינים מאוד בחיים גדולים ועלולים לגלות שבאותה עסקת חבילה שמעניקה שפע מונחים גם אחריות כבדה, חשיפה, ביקורת, לילות ללא שינה והמון עבודה. ואז, אז מגלים שלפעמים שפע הוא לא מתנה, אלא הוא בעצם מבחן אופי, ושלשפע, החצוף, יש גם דרישות והוא דורש מאיתנו סדר פנימי, בגרות, השקעה ונכונות לוותר על הסיפור הישן שלנו.

אז מה עושים? חולמים רק בקטן או נערכים מראש? קונים מחבת חדשה או ממשיכים להשליך את הדגים הגדולים בחזרה לנהר? מוותרים על הזדמנויות או מרחיבים את הכלים המנטליים כדי להתמודד איתן? אולי אפילו נערכים להצלחה כדי לא להיבהל כשהיא פתאום תקרה? למרות שהתשובות לכל השאלות הללו צריכות להיות, לכאורה, מובנות מאליהן, התשובות הנכונות דורשות הרבה יותר מאמץ.

מסתבר שאנחנו עלולים לפספס 100 אחוז מההזדמנויות אותן אנו לא מנצלים ולכן חשוב לוודא במה באמת אנחנו בוחרים- האם אנחנו רוצים חיים גדולים או מעדיפים סיפור טוב על איך פספסנו אותם או למה ויתרנו בסוף?

מסתבר שהיקום מתחשב ושהחיים לא נותנים לנו את מה שאנחנו רוצים, אלא את מה שאנחנו מאמינים שאנחנו יכולים לשאת. ומכאן? צריך לעבוד על האמונה, להרחיב את כלי הקיבול שלנו, להיערך מנטלית, להמשיך לחלום ואז להתעורר בזמן כדי להגשים וליהנות מכל הטוב שעוד יחכה לנו.

ואיפה אני אהיה ב-1.1.26? אני בעיקר אחזיק להם אצבעות, באהבה, בדאגה, באמונה ובתקווה שיוסיפו להצליח בלעדיי ושיחקרו את הצלחתם השנה (הצלחה שאיננה נחקרת לעומק עלולה להפוך למקרית), ובעיקר אני אמשיך בדרכי ואמשיך לתת עצות ולספר סיפורים.

לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק: