טור לשבת על מטלת הבת מצווה הלא נכונה שבחרה נועם ועל הקשיים שמתעוררים בחינוך הילדים כשמתברר שאתה לא חד הורי. מקווה שתהנו, מוזמנים לשתף.

אומרים שאחרי שנולד לך ילד ראשון אתה נהיה הורה, אחרי הילד השני אתה נהיה שופט ואחרי ארבעה ילדים אתה בעיקר מחפש מנוחה נכונה. מאחר שבמסגרת הליך החניכה שלהם, כל אחד מילדיי עבר טיול לבד עם אבא (עמית קיבלה הנחות בטיול בהולנד, רוני טיפסה את המאצ׳ו-פיצ׳ו בפרו ויונתן חווה את הסובב מון-בלאן בהליכה צרפת-איטליה-שוויץ-צרפת), לא יכולתי לאכזב את נועם שלי ולמרות שהיא לא גילתה רצון, לא הסכמתי לקפח אותה.

אם אתה רוצה ללמד אנשים לבנות סירה, לדעתי, עליך ללמד אותם להתגעגע אל הים ואל המרחבים. הטיולים המאתגרים הללו- מלמדים אהבה לארץ, לטבע, לפרטנרים ולהתנסויות. אני מנסה ללמד אותם לעולם לא לפחד לנסות לעשות בפעם הראשונה דברים שהם לא יודעים או שגדולים עליהם. ואגב כך ואגב ספינות, אני מזכיר להם שאת תיבת נוח, ששרדה במבול, בנו חובבנים ודווקא את הטיטאניק בנו מקצוענים.

לקראת שנת בת מצווה הצעתי לנועם רשימה של 20 משימות, שתבחר 12 מהן, וברשימה, כנראה בשל טעות בתום לב, היא בחרה בעצמה בסובב מון-בלאן. אחרי שסגרנו הכל, יעלי (שכלל לא הוזמנה), נאבקה בין חוסר רצונה המובהק לצאת בעצמה לטרק לבין חוסר רצונה היותר מובהק שנועם תצא איתי לטרק, מאחר שלדעתה לא מפקירים ילד, לא כל שכן ילדה, ממין בת זקונים, עם מבוגר לא אחראי בארץ זרה. שאלתי את יעלי איך נועם תתבגר אם היא לא תאפשר לה להתמודד עם אתגרים ויעלי הסבירה, שהחשש שלה שבגלל האתגרים הללו היא אכן לא תזכה להתבגר. הסברתי ליעלי שזה דווקא מסלול משפחתי ואחרי בירור היא חזרה אלי ואמרה שמסלול משפחתי יש רק בחברת הסלולאר ובמנוי להיכל התרבות.

אז איך שסיימתי את הטרק עם החברים, כמו בספר -דירה להשכיר: ״הלך הזמיר, באה יונה״- הסעתי את גלעד לשדה התעופה בז׳נבה והבאתי משם את יעלי ונועם. במערכת היחסים בינינו, במשך שנים, יעלי מוותרת ומוותרת עד שהיא משיגה כל מה שהיא רוצה והפעם, אחרי שסגרתי את כל המסלול, הבקתות וההקפצות- יעלי הכינה תוכנית חלופית מלאה לטיול מלונות רגוע. לשמחתי, הסכמנו שלפחות נתחיל בטרק ונקבל החלטות בתום היום הראשון (ידעתי שהוא הכי קל).

פיתיתי את נועם בנעלי הליכה חדשות, קניתי לה משקפי שמש אופנתיים, כובע ממותג, הצפנתי בתיק חטיפים לשעות קשות ואז נזכרתי שכבר הרבה זמן אין לי שום דרך לפתות את יעלי (שנחשבת דמות די משפיענית במשפחה). בשל פגיעה מורכבת בבלוטת החשק, בעקבות דלקת חריפה בשריר ההסכמה יעלי התעייפה כבר בנסיעה הראשונה ברכבל להר. כשירדנו על הפסגה הראשונה כדי להתחיל לצעוד, נתקלנו לפתע ברוח מאוד חזקה (היה שם בלון שבכה שעף לו הילד), ומהר מאוד גילינו, לרעתי, שנועם היא לגמרי הילדה היחידה על כל ההר.

אזרנו כוחות והתחלנו ללכת בדבוקה אחת, נשבעים לא להיפרד לעולם, עד שאחרי שעה יעלי אמרה שמכאן היא תמשיך לבד (למיטב הבנתי כוונתה היתה רק בטרק) ונועם ואני התחלנו לשעוט קדימה. אחרי 3 שעות נגמרה לנועם הסוללה (לא של הנייד חס וחלילה, ישמור השם), אלא של הגוף. איך שהגענו לצומת בו נפגשו קצה השביל וקצה גבול היכולת שלה, היא הכריזה שהגענו והתיישבה. ניסיתי להוכיח לה בהתבסס על המציאות, המפה, הטופוגרפיה והשלטים שמצביעים שיש עוד כ- 3 שעות ליעד, שהיא טועה. לא הלך. בשלב הזה נזכרתי בטריק ישן שהצליח לי איתה לפני 11 שנים, כשהיא למדה ללכת, וכל פעם התרחקתי ממנה מס׳ מטרים וביקשתי שתנסה ללכת רק עד אלי.

בקצב הזה התקדמנו שעתיים נוספות עד שבטעות השביל פגש לרגע כביש סלול. נועם שוב הכריזה שהגענו, התיישבה מאושרת ומשם היא כבר לא היתה ברת תזוזה. אפילו דבריי המשכנעים שנותרו רק עוד 3 ק״מ קשים, לא שכנעו אותה. התיישבתי לידה וחיכינו ליעלי. ערכנו התערבות מתי היא תגיע ושנינו הפסדנו. כעבור קצת למעלה משעה האישה המדהימה והבלתי נגמרת שלי הופיעה מותשת עם חיוך כועס. זו היתה פגישת איחוד מרגשת בין שתי אהובותיי (באותו רגע, נדמה לי, רק אני אהבתי אותן). סיכמנו שבשלב הזה החזרה לעיר המוצא תהיה בטרמפים, אני זכרתי מנעוריי שגבר באזור תמיד מקטין את הסיכוי לטרמפ והמשכתי ללכת בטרק ושתיהן מצאו את דרכן חזרה במכונית זרה.

אחרי שסיימתי את הטרק (כל הדרך חשבתי לעצמי על עונש מאחר שחששתי שהן ילשינו עלי ליצחק קדמן ולמועצה לשלום הילד), נסעתי ברכבת לעיר היעד ומשם הלכתי למלון, נכנסתי לחדר ומצאתי בו שתי עלמות חן, מקולחות, מאושפזות במיטה ומנסות להחלים. מייד שאלתי אותן אם הן כבר הספיקו לעבור על המפות למחר. אצל נועם נרשמה עווית קלה בזווית הפה ואצל יעלי אני נרשמתי, שזה אפילו יותר מסוכן. שיניתי גישה, התנצלתי בשם ההר על המסלול ויצאתי שוב לעיר כדי לחזור כמו שליח וולט עם מיני מזונות ומגשי פיצות להסעדת הסיעודיות שלי.

אז מסתבר שקיצרנו מעט את הטרק. לא נורא, על ההר הזה טיפסתי הפעם לא כדי לראות אותו, אלא כדי לראות את נועם משובצת בנוף הזה, כדי שתראה אותו בדרכה המיוחדת ותחווה אותו ברגליה היציבות. מי שיביט בתמונה שצילמתי, ילמד בדיוק איך נראה המון-בלאן בעיניה (תסתכלו). בימים האלה, כולנו מתפללים להשאיר עולם טוב יותר לילדים שלנו וילדים טובים יותר לעולם שלנו. אז סיימתי את החוויה גאה לחלוטין ביעלי ובנועם ובימים הקרובים עלינו לטובה- יעלי ונועם ישובו ארצה ואני, חדור מוטיבציה כמו שור שנחסם בדישו, אאסוף את שמוליק וצפי, שני האחים שלי- לטרק באוסטריה, כדי שנתקן ביחד את העבודה שההורים שלנו לא השלימו עד תום.

לקריאת הפוסט המקורי בפסייבוק: