טור לשבת, קצת על התמודדות מורכבת- מעין סיכום ביניים שנכתב בטיסת לילה ארצה ויפורסם עם הנחיתה. אני מקווה שתמצאו לעצמכם מה לקחת מכאן, אבל תשאירו בבקשה גם קצת לאחרים. מוזמנים לשתף.

לפני 3 חודשים כתבתי טור על היציאה שלי מהארץ, נסיעה אל רחוק מהמשרד, מהבית, מהיעלי, מהילדים, מהאזור הגיאוגרפי ומאזור הנוחות, הכל לטובת סדרת טרקים אין-סופית בהרים הגבוהים באירופה ( איטליה, ספרד, צרפת, שוויץ ואוסטריה).

יצאתי לבד. יצאתי לטייל ובעיקר יצאתי כדי להתמודד. להתמודד לראשונה עם ההתנתקות הזמנית מיעלי, שכרגיל מבינה אותי לחלוטין, בעיקר בדיעבד, ושאלה למה לעזוב ולסכן את הזוגיות כשטוב לנו? מה יקרה אם אגלה על הדרך מישהי אחרת להמשך הדרך? מה יקרה אם יתעוררו חשקים רגעיים שייתקלו בהזדמנות מזדמנת? מה יקרה אם היא או אני נגלה שעדיף להמשיך לחוד ושטוב לנו לבד? שאלות מורכבות להתנתקות ארוכה.

יצאתי להתמודד עם ההחלטה שקיבלתי על עזיבת המשרד שבניתי במלאכת מחשבת ובעבודת נמלים במשך 28 שנים, להתרחק ממנו בכוונה כדי להיגמל מהכוח הממכר של הבעלות, מהחשיבות העצמית, מאחיזת ההגה, מתחושת השררה כבוס של 300 עובדים ומההתמכרות הנעימה והמתגמלת לעבודה ולמירוץ הכלכלי.

יצאתי להתמודד עם מחסומי האינטימיות- והזמנתי אנשים לחיות איתי לתקופות קצרות ואינטנסיביות של 24 שעות ביממה ביחד, בתנאים מורכבים-לדבר איתם על הכל, להיאבק בקשיים ביחד- ולנהל מערכות יחסים קרובות שבפגישה של שעתיים בסלון, אחת לשבועיים או בפגישה של פעם באף פעם, לא ניתן להשיג, הכל מתוך תקווה לחזק את אותן מערכות יחסים מכאן ולתמיד.

יצאתי להתמודד עם הבדידות ולטייל בחלק מהזמן, לראשונה, לבד לבד במשך שבועות ולהכיר ביני לבין עצמי- אירוע שלא לקחתי בו חלק בעבר.

וכן, יצאתי להתמודד עם הפחדים הכי גדולים שלי ולהיפגש לפרקים, פנים אל מול פנים, עם קצה גבול היכולת. אחרי ניתוח להסרת גידול במוח שהותיר אותי עם אפילפסיה, שגרמה לי, לא אחת, לאבד את ההכרה למשך שעות, ללא כל הודעה מוקדמת, אחרי שלקיתי במחלת ריאות, שצמצמה לי את כושר הנשימה וגם בבעיה המטולוגית שמחייבת להשתמש במדללי דם קשים, שאוסרים עלי להיפצע ולדמם- יש מכלול מתנות בעטיין הראש ניאלץ לא אחת להילחם בשדים, ברוחות, בזכרונות ובהרבה מחשבות לא אופטימיות.

הרעיון של המסע היה לתרגל את כל ההתמודדויות הללו בצוותא ולטפס עד לראשי ההרים לגמרי לבד, לגמרי ביחד והכי רחוק שאוכל. רציתי להיות שם על הקצה ולהישיר מבט פנימה, כדי שלבבי יתרגל אל עצמו וימנה במתינות דפיקותיו. את השבוע האחרון למסע, 7 ימי טיפוס בדולומיטים, שהיוו את המסלול הקשה ביותר, ה״אלטה- וייה 2״, שנחשב אולי לטרק ההרים הקשה באירופה, עשיתי עם חבר אמיץ וחזק אחד, עמית מור, מי שגר איתי ביחד במשך שנה אחת, כשהיינו בני 19, ומאז הגיאוגרפיה ניתקה בינינו, רק פיסית, במשך 37 שנים.

אז עכשיו, כשהטרק האחרון הסתיים וכשאני כבר לא תלוי עם תיק כבד, בגשם שוטף (או ברד או שלג), בידיים קפואות, על כבל מתכת רטוב, מעל פי תהום, כשאני מקווה למצוא את עצמי ומתפלל שאם לא אצליח, לפחות שמישהו ימצא אותי, ואחרי ששנינו שבים משם בשלום, אפשר כבר לרכז מספר תובנות שהתחדדו להן לכבודנו.

גיליתי במסע שמי שפוחד מהסבל, עלול לעד לסבול מהפחד. מצאתי שאפשר לאפשר לפחד להיות היועץ שלנו, אבל יותר חשוב לאסור עליו להיות הסוהר שלנו. בסוף הפחד הוא השער שחוסם לנו את השחרור מהאומללות והוא האשם הבלעדי וזה שמונע מאיתנו לבצע את כל מה שבסוף אנחנו לא עושים. הוא משרטט לנו, גבולות, באמתלא שהוא רוצה לשמור עלינו, ואז ממקש אפילו את היכולת להתקרב אליהם ומשאיר לנו מרחב מחייה צר, קטן מדי, קטן מכפי מידותנו, מרחב כזה שלא מאפשר לנו הגשמה עצמית ראויה.

הפחד הוא שקרן מוכשר, ערמומי ומאוד משכנע, עד שהדרך היחידה להצליח להתפתח מחייבת אותנו לפקפק קשות ולהטיל דופי במהימנותו. וכן, לפעמים זה קשה, אבל כשאתה עובר גיהנום, פשוט חשוב להמשיך ללכת, חשוב במקרים הללו לחפש אמונה במקום לחפש אחר הוודאות המלאה שממילא אף פעם אינה בנמצא, וחשוב לשנן שבסוף כמעט שום דבר לא יכול לעצור את מי שיש לו את הגישה הנכונה.

אז טיפוס הרים זה תחביב לא פשוט. הדבר הקשה ביותר בטיפוס הרים זה לשכנע שזאת היתה בחירה חכמה. טיפוס הרים זה בסוף התחביב היחיד בו אתה משלם כדי לסבול, כדי להזיע, כדי לא לקבל wifi, כדי לגלות שאין בבקתה מים חמים למקלחת ואז לשכנע את עצמך שזו בכלל לא זיעה, אלא שאלה רק הדמעות של הגוף. ואז, בדיוק שם על השביל אתה מגלה סופסוף שההתמודדות האמיתית עם הפחד היא בעצם השביל האמיתי אל החופש.

אז עוד מעט אני נוחת בארץ, נגמר החופש (זמנית), נגמרו ההרים (להרבה זמן) ומחר, בשבת, שוב עם כל היעלי והילדים שאני כל כך אוהב, שוב בבית שלנו, נחגוג לי יומולדת 57, כדי להיזכר שכמה טוב שבאתי הביתה, קצת עייף, אבל מה זה חשוב, עשית חיים, ראית קצת צבעים אחרים, אתה עכשיו יותר מאושר, כן, קצת יותר מבוגר, כמה שזה טוב טוב.

לקריאת הפוסט המקורי: