טור לשבת, והוא לפני סיום, סוגר כבר את השער, מרפה מן העניין ובעוד מספר שעות עולה על המטוס שיביא אותי ל-נ. צ. האחרון במסע וחומק אל תוך העיר. אחרי כמעט 4 חודשים מרתקים אני חותם היום עמוד אחרון וחוזר לשגרה גיאוגרפית. אז מספר מילים לסיכום. מקווה שתיהנו, מוזמנים לשתף, ומוזמנים ואפילו מותר לנסות את זה בבית ובעיקר מחוצה לו.

כדי להקל עלי את ההסתגלות הביתה בשלבים ולתרגל מחדש את עמוד השגרה שלי, ואחרי שנמאס להם שמוחמד לא בא אל ההר, נחתו עלי ביוון, לפני שבוע, לפרק הסיום, יעלי, ארבעה ילדים מאוד ביולוגיים וגם שני גברברים שהבכורות אספו למטרות זוגיות, ואת השבוע האחרון בילינו בצפיפות מעוררת שמחה בהפלגה ביאכטה קטנה שמגבשת אנשים בלית ברירה, ורגע לפני שחלקם (בע״ה) עוזבים את הבית ואני זורק אותם למים, זרקתי אותם למים בכל מפרץ בו עגנו לרגע, ותרגלנו, על רטוב, הגעה עצמאית לחוף מבטחים.

וכן, אחרי מספר ימים של שש-בש סביב השעון יש לי דלקת בשריר הטלת הקוביות וכבר נמאס לי לשמוע אותם בוכים לי שוב ושוב שזה רק משחק מזל. ניסיתי להסביר ששש-בש זה מדע מדוייק. משנכשלתי, ניסיתי להסביר להם שיש להם מזל שיש לי מזל ולכן הם צריכים להיות מאושרים מזה, אבל אין לי מושג למה ההסבר הזה לא תופס במקרה ובעיתוי הזה ואין לי מושג ממי, לכל הרוחות, הם קיבלו את הדחף הזה לנצח.

במהלך המסע הסתבר לי שבסוף לא נסעתי כדי לראות נופים חדשים, אלא בעיקר כדי להכיר אנשים ישנים. לאורך הלבד של הטיול הזה הצטרפו אלי, כל פעם למספר ימים, חברים ובני משפחה בהרכבים מעניינים והיה לנו זמן מתאים וגם תפאורה מושלמת לנשום קצת עומק ביחד. מעת לעת הצטרפו למסע גם אנשים שלא הכרתי קודם לכן וטיפחתי לי מספר חברי ילדות חדשים. כשאתה מחליף פרטנרים כל שבוע אתה מגלה פעם נוספת, שבחיים, יותר חשוב מי צועד לצידך מאשר לאן צועדים. אפשר ורצוי לבחור את הדרך- אבל חשוב הרבה יותר לבחור את האנשים. אם בוחרים נכון, הדרך כבר תמצא דרך להסתדר.

למשל, כבר כמעט 20 שנים אני יוצא פעמיים בשנה לטיול קצר אחד בחורף ואחד בקיץ עם חברי קבוצת נעוריי בתנועת הנוער. עם השנים, משהתבגרתי, גיליתי שהם כבר ממש בגילי והדרך לא תמיד קלה להם. בסוף כל מסלול חלקם נשבעים שלא ישובו שוב ובכל פעם, אחרי התלבטות אם להתאים את המסלול אליהם, אני בוחר דווקא לנסות להתאים אותם אל המסלול- והאתגר המאתגר משאיר אותנו יחד פעם אחר פעם. והאמת, אני קצת בונה על זה שגם הם גילו שהחיים קצרים מדי מכדי לדחות את הטיול הבא.

בשיחות הסיום, כמעט עם כל החברים שהצטרפו אלי לרגע, שאלתי אותם האם התלבטו אם להגיע, למה בסוף בחרו לבוא ואיפה הם נמצאים במדד החרטה על ההחלטה שלהם להגיע. מסתבר שרובם התלבטו, שחששו מהקושי, מאי נוחות פיסית, מאי הנעימות האפשרית שהקרבה תכפה עלינו (שהייה צפופה ביאכטה וטיול וטיפוס בטרקים, בין בקתות בהרים, אכן עלולים להלחיץ), וכולם יצאו ( בהנחה שלא עשו לי הנחה), בתחושה של התרוממות רוח ובעיקר בסיפוק גדול מהחוויה הזו ומהביחד

ובעיקר מכך שלא וויתרו לעצמם ולא נכנעו לתירוצי המציאות. לא אחת חיברתי גם בין אנשים שלא הכירו זה את זה קודם- והם בעיקר גילו כמה אנשים טובים הם אנשים טובים. רובם גם גילו שבירה אחת, פעמיים ביום, לפני האוכל, היא תרופה להרבה קשיים, כאבים ומחסומים אחרים.

אז גילינו שהשעון הביולוגי יותר מדוייק משעון שוויצרי והסוללה שלו לא עוצרת לרגע, עד שהיא עוצרת, שוב גילינו שדחיית סיפוקים היא אחלה רעיון בספרי פילוסופיה ובניסויים פסיכולוגיים, אבל יש סיפוקים שספק אם שווה לא לספק לעצמנו. גילינו שאנשים לא מפסיקים לטייל כי הם מזדקנים, אלא מזדקנים כי הם מפסיקים לטייל ושטרם בשלה העת לוותר. רק כשמבינים שהזמן לא מחכה- מפסיקים להעביר את הזמן בלחכות.

שנים אני אומר ליעלי שהחיים קצרים ושיש עוד מלא דברים שצריך לעשות. לתחושתי, מאחר שאנחנו חיים ביחד, אבל בקצבים שונים, היא לא תמיד הבינה אותי. כאן על היאכטה, לפני שלושה ימים התחלף לנו סקיפר בסקיפרית ( מי נתן לה רישיון?) ותוך 24 שעות, אחרי נסיעה פראית וקפיצות מיותרות על הגלים, שהסתיימו בתאונת דרכים עם יאכטה אחרת, יעלי סופסוף הבינה את ההסברים שלי, קלטה שהחיים קצרים וכדי שהם לא יהיו קצרים מדי היא מייד ארזה את הילדים (לא לפני שספרה שאף אחד מהם לא נפל לים) ועקרנו ללילה אחרון במלון יציב, ממש על יבשה אמיתית.

אז זהו, המסעות, כמו הנישואין, מלמדים אותך שאין גבול למה שאתה יכול לשאת וגם המסע הזה נגמר (הכביסה עוד לא). ומאחר שכמעט לעולם לא מאוחר מדי מכדי להיות מי שנועדנו להיות- תמה ההפסקה, אני שמח להודות ל-43 חברים ובני משפחה שהצטרפו אלי לאורך המסע וכעת נשאר לי לגשת למלאכה ולצפות בתשוקה לתחילת הפרק הבא. יהיה מרתק.

לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק: