טור לשבת, השבת בה סופסוף ניתן לנוח בין החופש שקיבלנו לרגל יום הכיפורים לבין החופש שקיבלנו לרגל שלושת הרגלים בחופשת סוכות. כמנהג יעלי, בצאת החג, בשוך קולות השופרים, היא שאלה (אם ככה אומרים "דרשה" בזוגיות מכילה), האם לא בשלה העת שאקים סוכה. בדיוק היא תפסה אותי בזמן לא משהו, ואחרי שהסברתי לה שהקמת סוכה, כלשון השיר היחיד של סוכות (חוץ מ"פטיש מסמר, ניקח מהר"), זה מנהג של בנות (עוד מעט יטענו ששלומית גם נוהגת בסדר ומחנה את הרכב באופן מושלם), והודעתי לה, כמו גבר, אחרי 89 שנות הורות מצטברת, כשסוכמים את הגיל של ארבעת הילדים שלנו (שלארבעתם יש טעם ויש גם ריח), שהשנה נוותר על הקמת סוכה ושהשנה אני אפעל, בצינורות הלא מקובלים, באופן כללי ופרטני, לביטול החג המיותר הזה. מקווה שתיהנו, לי אישית נמאס, מוזמנים לשתף.
אז מה זה, באמא שלי, החג הזה? לכל החגים האחרים יש סיבה וקונספט. חנוכה זה על הנס של הניצחון הכמעט מוחלט על היוונים, ששכחו איזה כד שמן בירושלים, פורים זה על הנס, של הניצחון הכמעט מוחלט על הפרסים, שוויתרו לנו זמנית בגלל מלך שיכור וחובב נשים, פסח זה על הנס של הניצחון הכמעט מוחלט על המצרים, שהצלחנו, בעזרת השם, לנצל את זה שערבים לא יודעים לשחות וברחנו להם, לג' בעומר זה על הנס הזה של הניצחון הכמעט מוחלט על הרומאים, אם רק המרד של בר כוכבא לא היה נכשל, יום העצמאות זה על הנס של המעטים מול רבים, בניצחון על 5 צבאות ערב, שאנחנו כל כך מקווים שבאמת יהיה כבר מוחלט, שייגמר בשלום או לפחות בשקט ארוך שנים. וסוכות? איזה נס? זה חג לזכר זה שהעם נקעה רגלו מנדוד, ושהיה להם לא נוח, חול בנעליים וחרא תנאים בטרק שלא נגמר במדבר. זה כמו להקים חג על זה שפעם, בטירונות, היינו באוהל.
אז מה זה, באמא שלי, החג הזה? בכל חג הביאו לנו אוכל, ברוך השם. בראש השנה תפוח בדבש, ראש של דג ורימונים (לא טעים, אבל אוכל), בכיפור שתי ארוחות, בשמחת תורה תפוח בדבש (למי שלא סיים את התפוחים בראש השנה) והרבה אלכוהול, בחנוכה טובלים סופגניות בלביבות, בטו' בשבט חרובים ושאר מיני פירות בגרסה המיובשת שלהם, בפסח מצות, מרור, ביצה במי מלח, גפילטעפיש (לא טעים, אבל אוכל), ביום העצמאות בשר, בשבועות גבינה, ומה בסוכות? נשבע לכם, אפילו אלוהים לא שלח מתכון.
אז בטח איזה חכמולוג יגיד שדווקא בסוכות יש ארבעת המינים. מה הטעם? הנציג המובחר של הטעם והריח בחג הזה הוא האתרוג. אז מה זה, באמא שלי, הטעם הזה? גם לסבון כביסה יש טעם וריח. הרי אף אחד מעולם לא טעם אתרוג. אתרוג, בינינו, זה הילד הדחוי של משפחת הדר, זה שלא אובחן נכון במעקב ההיריון באולטרא-סאונד. הוא חמוץ, קטן, לא עסיסי וקשה קליפה, שהחלום הכי רטוב שלו, ביום טוב, היה להיות בכלל לימון, ובינינו, חשוב לזכור שאפילו הלימון, כבר כמה שנים, לא מקבל את עצמו ובכלל רוצה, בכל סדנא רוחנית, לעשות מעצמו לימונדה. אז עשו לו קצת יחסי ציבור ומיתוג עודף והאתרוג נהיה לנו פתאום סמל לטעם וריח.
אל תתבלבלו, אתרוג זה פריט לחובבי הז'אנר בלבד, אלה שמתמחים בדיני פטמות, שמרביתם הקדישו בחייהם יותר זמן לבחירת אתרוג, מאשר לבחירת בת זוג, וגם אז, בבחירת בת הזוג, וויתרו על פי רוב, מראש, על זכות המישוש ונשארו עם הלולב ביד. והלולב? גם כן לולב, דווקא הוא נבחר להיות הנציג השני והאחרון לבעלי הטעם, ואני רק יכול לדמיין סוכה של טבעונים, כשמגיעים אליהם אורחים עם לולב והמארחת מקבלת אותם בחום, סופקת כפיים ואומרת להם: "אויש, באמת לא הייתם צריכים להביא לולב, יש לנו כבר ממילא מלא אוכל".
ועל החג הזה, שאין בו טקסים, שלא ניצלנו בו מאף צורר, שלא קיבלנו בו תורה, שלא סיימנו בו תורה ולא ביקשנו סליחה על שלא הקפדנו על דין תורה, ושאין בו אוכל –דפקו לנו אושפיזין. אושפיזין על שום מה? למה שמישהו יבוא באמת לבקר בסוכות? קודם כל זה חרא תזמון, כבר היו שני חגים עמוסי משפחה רק בשבועיים של לפני סוכות, אפילו עוד לא נגמרה עד הסוף מריבת "אצל מי אתם בחג" מראש השנה ואף אחד לא רוצה לארח עוד פעם, ואז הוא מגיע. תזמון זה הרבה שאלה של טיימינג- וכאן באמת פספסו בגדול. וסוכות זה גם להתארח במקום פחות נוח מאשר בבית, כשכולם רוצים בעיקר מנוחה של איזה חודשיים עד שיתאוששו ויבוא לבקר שוב בחנוכה, שהוא דווקא חג קלאסי, חג עם מלא קלוריות, טקסים, אוכל מתוק וים בשירים (רק ל"מעוז צור" לבד יש 2 גרסאות, יש "חנוכייה לי יש", מככבים שם השלאגרים "נר לי דקיק", ו-"באנו חושך לגרש" –כולל העמדה ותנועות, ולמוסיקאים בינינו יש גם "מי ימלל" בשני קולות).
בקיצור, חגים זו המצאה של מישהו שרצה לגלות דרך חברתית לגרום לאנשים לאבד כסף ולעלות במשקל בו זמנית. אסור לזלזל בשתי המטרות הנעלות הללו, אבל סוכות, עם כל הכבוד, לא עומד באף אחד מהקריטריונים הללו. אז השנה, אחרי למעלה משנות דור, אני מוותר מראש, אתמול בערב לא תקעתי יתד, לא חיפשתי את הבד של הסוכה במחסן, לא את התחליף קש של הסכך ולא את הכבל המאריך של החשמל. אין טקס, אין אוכל, קשה, קשה. חג שמח וימים טובים לכולכם. ואולי, וזו משאלת לב, אולי בשבוע הקרוב נחגוג על באמת את שובם של החטופים וסופסוף יהיה לנו נס גם בחג הזה.
לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק:
טור לשבת מהחוף של חלדיקיקי ביוון, על הפעם הראשונה בה טסתי לחו״ל ולא על חשבוני, מקווה שתיהנו. אני נהניתי. מוזמנים לשתף. במשך שנים ארוכות בהן ניהלתי את המשרד שלי השתדלנו
טור לשבת על צפרדעים, נסיכות ועו״ד שמתלבטים שנים מתי נכון להתחיל לנשק. מקווה שתיהנו מוזמנים לשתף. ולפני שנעלה על טורים, אני מבקש להגיד תודה לכל מי שקנו השבוע את הספר
טור לשבת, לרגל לידתו, בשעה טובה ובמזל טוב, של ספרי החדש. טקס ברית המילים נערך בחוג המשפחה וייקרא שמו בישראל ״ ואז מה?״. ואז מה? הפעם, אחרי 16 שנות טור,
