טור לשבת, הפעם על הדברים שאפילו "וויז" לא מסוגל לבצע, מקווה שתיהנו, מותר לנסות בבית. מוזמנים לשתף.

בראשית השנה הזו, משהחלטתי לשנות פאזה ולהמיר את עבודתי היומיומית בראש משרד עורכי הדין שלי בתרגולת פנסיה (או כמו שהגדרתי את זה – אחרי שגמרתי לעשות לביתי, התפניתי אליו כדי לבדוק מה קרה בו בזמן שאני עשיתי לביתי), ופניתי לכל אחד מארבעת ילדיי כדי לדווח ולעדכן שבדיוק התפנו לי כברת זמן וליטרת חשק, והצעתי לכל אחד מהם לבחור פרוייקט משותף שהוא יהיה מעוניין לעשות איתי בהמשך (התקווה הכמוסה שכולם יפתיעו אותי וירצו לרוץ מרתון או להתחרות בטריאתלון, נגוזה מהר מדי, לצערי).

עמית הבת הבכורה שלי וליאור, בעלה הטרי, בחרו בכך שאנסה לסייע להם בבניית העתיד המקצועי שלהם. שניהם עצמאיים בראשית דרכם, עמית מלמדת מתמטיקה (מקצוע איתו נולדים אצלנו במשפחה מזה דורות) וליאור הוא מאמן ומנהל מרכז טניס (תחביב איתו נולדים אצלנו במשפחה מזה דורות), למרות שבמקרה שלו הוא נולד ממש במשפחה אחרת והגיע אלינו לגמרי באקראי.

בצד הנחת על כך שמישהו מהילדים מצא בי פוטנציאל לשימוש, שאינו כרוך בהסעה לחוג או בפתרונות מימון, גיליתי לחרדתי השמחה, שהתפקיד גם מחייב. שניהם ביקשו שאסייע להם בשאלת ה-"איך?" ואני הסגתי אותם צעד אחד לאחור אל שלב ה"מה?". השלב הבסיסי יותר, עליו רבים מדלגים הוא שלב קביעת היעדים. כשיש לנו יעד ברור, כנראה שכבר נשבור את הראש ונמצא עבורו נתיבי הגשמה. לטעמי, רבים סבורים שקשה למצוא "איך", בעוד רבים יותר לא מגשימים את עצמם, בגלל שהם לא יודעים בעצם "מה". מסיבות שונות, רבים אינם מסמנים יעדים, אינם מכריזים עליהם בציבור או לכל הפחות לעצמם, ולבטח אינם קובעים, בצד היעדים, תאריכי הגעה, אינם מטביעים עליהם את תאריכי התפוגה, המועד בו היעד כבר לא יהיה כשיר למאכל אדם, ובטח שלא קובעים מועדי ביניים על מנת לעצור רגע ולבחון התקדמות.

מסתבר שאפילו ה"וייז" הגאוני הזה שמצליח לזהות איפה אנחנו כרגע, איפה נמצא היעד, מה הדרך הנוחה אליו ומתי נגיע לשם, ושאפילו טורח ומחשב מחדש את הזמן והמסלול בכל מקרה של שינוי נסיבות, עדיין זקוק לכך שנעמיד לו יעדים. החיים, מסתבר, עוד לא המציאו את האפליקציה שתמציא ותקבע לנו יעדים. ודווקא שם, בדיוק באזור נטול האפליקציה, זה שלא אורגן עבורנו מראש -טמון לרובנו -הקושי העיקרי.

אז לפני העיסוק בשאלה הפרקטית איך עושים את זה, חשוב ומעט מורכב יותר לקבוע את היעד העיקרי ולגזור ממנו את יעדי הביניים. נכון, גם יעד עיקרי עלול להשתנות עם שינוי הנסיבות, אבל בהיעדרו ובלי אבני דרך בדרך, הסיכוי להגיע לשם הוא נמוך. כשיש יעד, אנחנו עוד נצליח בטעות להגיע אליו, אבל מעטים מאוד, מעטים מדי, מסמנים בכלל את היעדים. והאמת? זה לא היה לנו ככה פעם, כשהיינו קטנים יותר וחכמים פחות. דווקא אז, כשהיו לנו פחות כלים, אבל פחות תסכולים, קמטים, אכזבות ופחדים פשוט קבענו יעדים ויעדי ביניים. רצינו לסיים תיכון, לשרת בצבא, לטייל בעולם, ללמוד מקצוע, לסיים תואר, למצוא זוגיות, להתחתן, להביא ילדים לעולם, לקנות רכב, לרכוש דירה ראשונה, לסגור משכנתא, למצוא עבודה, לכלכל את עצמנו בעצמנו וכל זה, תתפלאו, זו רק רשימה חלקית של יעדים משמעותיים ומורכבים שהצבנו לנו. עם היד על הלב, אלה היעדים הכי מורכבים ולבטח הכי מהותיים בחיינו. ולא להאמין, ממש אנחנו (שאת החולשות שלנו, בינתיים, כבר היטבנו להכיר) אפילו סימנו אותם בעצמנו ובגיל צעיר יחסית! והאמת, את רובם ככולם גם הגשמנו.

דווקא אז, נטולי ניסיון (ואולי בגלל זה) ובטרם נחלנו מספיק הצלחות ורכשנו מספיק קבלות על היכולות שלנו, לא היססנו לקבוע יעדים. והנה, בגרנו, החכמנו, התחזקנו, אולי התבססנו, התנסינו ואחרי כל אלה- חלק ניכר מאיתנו הפסיק לסמן יעדים, בטח לא יעדים גדולים. למה? אולי כי מרבית היעדים הקודמים, אלה מפעם, היו משותפים לרבים שדומים לנו והיה לנו יותר קל לחלום בתלם ולהיות מאוד מיוחדים בדיוק כמו רבים אחרים, ואז, אחרי זה, בדיוק כשצריך להתיימר, לאלתר ולשאוף -הפחד להתחייב ולחלום השתלט על מרביתנו. אולי אז, כשהיעד הבא הוא כבר אינו מוצר מדף או מצרך יומיומי וכבר יש לנו מה להפסיד, התחלנו פתאום לשחק בהגנה ולא בהתקפה? אולי כבר קיבלנו מספיק ביטחון כדי להתחיל לפחד מכישלונות וממה שזה יגיד עלינו? אולי התעייפנו מוקדם ואנחנו נחים לרגע, יותר מדי זמן, על זרי הדפנה? ואולי גילינו פתאום, שעכשיו כבר ממש צריך לחשוב באופן מקורי- וזה כבר, כמעט בוודאות, עניין לאחרים.

אלה שנרתעים דווקא בשלב הזה, בעצם, הלכה למעשה, מבלי להתכוון, מקבעים את היעד שלהם כיעד בינוני, כנראה נמוך בהרבה, מהמקום אליו הם יוכלו להגיע ובונים תקרות זכוכית. אחת הדרכים הבטוחות ביותר לנבא את העתיד שלנו הוא פשוט לייצר אותו ודווקא בצומת הזו רבים מדי עוצרים ואינם מתעניינים בעתיד, למרות שהם עומדים לבלות בו את מרבית שנותיהם מכאן ולהבא.

יש כאלה שיותר קל להם לדבר על היעדים כעל חלומות, שכן חלום הוא פחות מחייב, הוא בא לי בעיקר בחלום ויותר פשוט ומקובל לא להגשים אותו. יעד, להבדיל מחלום, הוא יותר ארצי, הוא בר השגה, הוא בר בדיקה ונתון להצלחה או לכישלון ברורים ומדידים יותר, והוא מחייב הרבה יותר (יעד-משיגים, חלום -הוא בסוף רק חלום). ולכן, גם מבחינה טרמינולוגית -חשוב, לטעמי, לקרוא ליעד בשמו. מותר לחלום, מותר לדבר בשפת החלומות, מומלץ לחלום, אבל אז, או אז, חשוב לרדת לרצפת הייצור, לדבר בשפת היעדים, לפתוח יומנים, להלביש את החלומות בתאריכים ואז להצמיד להם תהליכים.

אז שני המסכנים האלה יוצאים לדרך ולא מדמיינים אפילו מי המשועמם הזה שככה נפל עליהם. אז שניהם יושבים כעת במרץ לסמן יעדים, ולי? לי רק נשאר לחלום בדרכי, שלא יאבדו אותי בדרך

לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק: