טור לשבת, קצת לאחר שמצאו את השעון החכם של הפצ"רית, שאיבדה בשבוע האחרון, בין היתר, גם את הטלפון. מספר סיפורים קצרים כדי לברר כמה שווה השעון, בעיקר כשהזמן כמו עצר מלכת. מקווה שתיהנו, מוזמנים לשתף.

יפעת תומר ירושלמי, הפצ"רית, שירתה כמה שנים תחתיי בפרקליטות הצבאי. אני ליוויתי מקרוב-רחוק, בגאווה, את התקדמותה המטאורית וכמו רבים אחרים הוכיתי בתדהמה וכאב משרשרת הפעולות הכושלות שהיו מנת חלקה לאחרונה. ביום שישי האחרון, רגע לאחר שסיימה את דרכה כפרקליטה הצבאית הראשית וכשעוד היה לה נייד משלה, התכתבתי איתה. בתקווה לעודד אותה מעט, הזכרתי לה שייאוש אינו תוכנית עבודה וביקשתי שלא תעשה מעשה ולא תפעל כלאחר ייאוש. ישנם רגעי שפל בחיים, בהם העולם חרב על אדם (גם אם לעיתים הדברים הם באשמתו), בהם הוא חש האיש הכי בודד בעולם ונראה לו שהחיים סוגרים עליו לתמיד. במקרים הללו, מטבע הדברים, רוב האנשים נעלמים לו ברגע ומקפידים לתפוס מרחק. לטעמי, בדיוק אז, חשוב להיות שם כדי לתת גם מילה מעודדת, להדגיש שלא כולם בורחים ממך ולהזכיר שלא הכל אבוד.

ואז, ביום ראשון בערב, רגע לפני שיצאתי להופיע בפני 600 שוטרים בערב של קרנות השוטרים בהיכל התרבות, אבא שלי התקשר אלי להגיד שלפי הדיווחים שקיבל יפעת התאבדה (בגיל 91 השמיעה מתחדדת וכנראה שומעים אפילו יותר ממה שנאמר). הייתי המום, אבל אומרים שההצגה חייבת להימשך, אז יצאתי להיכל ברגליים כושלות. בדרך גיליתי שמאזן הביניים קצת פחות נורא, יפעת חיה, הנייד מת, והשעון החכם עוד טרם נמצא. האולם היה חצי ריק ולמחרת, למעלה מ-200 שוטרים שלא הגיעו להופעה התקשרו לבקש את כספם חזרה, בטענה שבגללה הם בילו בים ולא הצליחו להגיע. בקיצור, חברים-חברים, אבל לי זה עלה יותר. וכמה שווה השעון החכם שנמצא? עדיין לא ברור, אולי נדע כשנראה כבר מה ימצאו בתוכו. ויפעת, אם את קוראת גם את הטור הזה- אין לך מה לדאוג, אמנם הרסת לי את הערב, אבל הבנתי שגם לך לא היה ערב דבש, ולכן, ההפסדים מההופעה, עלי.

ואגב קוראות טור ושעונים, לפני זמן קראתי תגובה של קוראת ותיקה שלי ומהתגובה חשתי שהיא במצוקה. החלטתי לצאת מהחד-מימדיות של הבלוג אל אזור העולם האמיתי, נפגשנו לראשונה ולמדתי על קרע קשה מאוד במשפחתה. החלטתי להיפגש עם בן משפחתה כדי לנסות לסייע. לשמחתי הגדולה הנתק אוחה ואותה אישה מקסימה הזמינה אותי לביתה כדי להודות לי. שם, למרבה מבוכתי, היא התעקשה להעניק לי שעון יד של בעלה המנוח, הסבירה שהוא שעון יקר ערך ועמדה על כך שאקח אותו. חשתי אי נעימות ולבסוף לקחתי אותו, הגעתי הביתה הנחתי אותו במגירה שליד הכניסה לבית ולאחר מספר ימים התקשרתי כדי לבקש להשיב אליה את השעון.

משהסכימה, הוצאתי את השעון מהמגירה, נסעתי אליה, נפגשנו שוב, השבתי לה את השעון, היא הביטה בו ולמרבה מבוכתי החוזרת, הסבירה לי שזה בכלל שעון אחר ולא השעון היקר אותו היא העניקה לי. הייתי הלום הלם, התנצלתי, לא הבנתי מה קרה, חזרתי הביתה, פתחתי את המגירה ומצאתי בה שעון נוסף. מסתבר שגם יעלי הניחה באותה מגירה את שעון היד של אביה, סמוך לאחר מותו. שוב נפגשתי עם אותה אישה יקרה, הפעם השבתי לה את השעון הנכון ובפעולה אחת, שימחתי שתי נשים (גם את יעלי, שהשעון של אביה, היה יקר בעיניה יותר), וכך, כל מנוח קיבל את השעון שלו בחזרה וגם אני קיבלתי קצת מנוחה. לך תבין בשוויים של שעונים.

ואכן, מספרים על ילד אחד שחזר מבית הספר בוכה מרות על ילדים בכיתתו שעלבו בו, לעגו לו וזלזלו בו. אביו שביקש להיחלץ לעזרתו, ניגש אל המגירה והוציא ממנה את השעון של אביו המנוח (מסתבר שכיום, בכל מגירה שמכבדת את עצמה ישנו איזה שעון של מנוח שמכבד את עצמו), וביקש מהילד שילך לשוק, ינסה למכור את השעון וישוב ויספר לו כמה כסף הוצע לו עבורו. הילד שב וסיפר שהציעו לו 20 ₪, בטענה כי מדובר בשעון ישן ומקולקל. האב הוסיף ושלח את הילד לשען חירש שמבין בשעונים כדי לקבל ממנו הצעה נוספת וחזר משם נרגש על כך שהשען הציע בעבור השעון 2,000 ₪. בשלב הזה שלח האב את הילד לסוחר עתיקות והילד חזר ממנו באורות, אחרי שהסוחר הבהיר לו כי מדובר בשעון מיוחד ויקר ערך והציע עבורו 100,000 ₪. בתום הסיבוב הושיב האב את ילדו והסביר לו, שערכו של כל דבר, של כל שעון ושל כל אדם, משתנה בהתאם להקשר ובהתאם לעומק הבנתם של האנשים סביבו, ושיותר חשוב להקפיד להיות בסביבת האנשים שידעו להעריך את ערכך, מאשר להיעלב שוב ושוב מאלה שאינם מיטיבים להבין את האוצר שגלום בך.

לפעמים זה השעון ומה שיש בו, לפעמים גם הוא עומד מלכת בטרם עת, ולפעמים נראה שהכל אבוד, אבל בסוף אלה האנשים, וחשוב להשכיל לבחור, גם ואולי בעיקר כשהנסיבות אינן בטובתך, את האנשים שידעו לקבל אותך ולהעריך את הדברים בצורה המיטיבה ביותר עבורך.

לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק: