טור לשבת,על מורים לחיים ואיך מורה אחד למתמטיקה כשל וגרם לשני אנשים לאהוב ספרות. בטח עגנון היה קורא לזה סיפור פשוט. מקווה שתיהנו, מוזמנים לשתף.
את אירית אהרוני, המורה האחרונה שניסתה לחנך אותי, פגשתי בתחילת כיתה יא׳ בגימנסיה הריאלית בראשון. למדנו בכיתה פיזיקלית והיא הגיעה לעבודה ממושב בית חנן דוהרת על טרקטור כדי ללמד אותנו על עגנון, דוסטוייבסקי ויהודה עמיחי. שנים ספורות אחרי שעזבנו את הגימנסיה שמענו שגם היא עזבה לאמריקה. הרכילות אמרה שהיא הידרדרה והפכה לפרופסור לספרות באוניברסיטת הרווארד.
מאחר שאני זוכר שגם היא, כמנהג מורים, אמרה לנו בזמנו שהצלצול הוא בשביל המורה ופעם, כשהנחתי רגליים על השולחן, היא שאלה אותי האם אני גם רוצה שהיא תביא לי קפה ועוגה (בטח יש רשימת משפטים שימושיים שמלמד אותם איזה מורה עם עיניים בגב בשנה א׳ בסמינר), אז באיחור אקדמי של 40 שנים, כששמעתי שהיא בחופשה בארץ, נזכרתי שהצלצול הוא בשביל המורה והתקשרתי אליה, כדי להגיד לה שכן, אני רוצה שהיא תביא לי קפה ועוגה וקפצתי אליה למושב לסגור מעגל.
שנים אני מאמין שכל מורה צריך איזה תלמיד אחד שיאמין בו ורציתי להגיד לה שכבר אז האמנתי שעם קצת השקעה בסוף עוד ייצא ממנה משהו והיא עוד תגיע רחוק, ולתהות איך היא המירה משרה מובטחת, מתגמלת ומכניסה כמורה בתיכון בישראל דווקא במשרת פרופסור בהרווארד או כמו שהיו אומרים פעם: ״ איך היא תפסה אמריקה?״.
בפגישה אירית סיפרה לי איך היא נכנסה מבוהלת כמורה צעירה לספרות לכיתה פיסיקלית, אחרי שהפחידו אותה מפנינו עד שלא שמה לב שאנחנו בעצם אלה שמבוהלים מפניה. היא סיפרה לי, לראשונה, שכתלמידה בתיכון היא לא הבינה כלום במתמטיקה, עד שהיא החליטה לבוא לאבא שלי, שנחשב למורה פרטי מצויין במתמטיקה ובתוך מספר שיעורים אצלו, היא סופסוף קלטה שהיא לא קולטת כלום והשתכנעה ללכת על ספרות (אם רק הייתי יודע את זה אז, בזמן אמת, הייתי מחזיר לה את הכסף ששילמה לו ומבקש שתעזוב אותי לנפשי).
נזכרתי בסיפור המוכר על אותו יהודי מחוסר פרנסה שלא ידע קרוא וכתוב ואיש טוב אחד ריחם עליו וניסה לסדר לו עבודה צנועה בבית כנסת. שם הציעו לו להיות הגבאי ולערוך רשימה של כל התרומות עליהן מכריז כל מתפלל שעולה לתורה, על מנת לגבות אותן מהמתפללים לאחר מכן. הבחור הבהיר שהוא לא יודע לכתוב ולכן לא התקבל. לימים, לאחר שבלית ברירה, לצרכי מחייתו, הוא החל לקנות סחורה זולה ולמכור אותה במחיר גבוה פי שניים ( הוא הסתפק, לדבריו, ב-10 אחוזי רווח) והוא נהיה עשיר גדול, הוא ניגש לבנק לפתוח לראשונה חשבון. שם, כיאה לגביר, קיבל אותו המנהל והוא התבקש לחתום על מסמכים והסביר שהוא לא יודע לקרוא. מנהל הבנק, מוכה הלם, התפעל מהצלחתו ואמר לו, רק דמיין לעצמך לאן היית מגיע כיום אם הייתי יודע גם קרוא וכתוב והבחור השיב לו- אם הייתי יודע את זה הייתי היום הגבאי של בית הכנסת.
אז למזלנו, בזכות חוסר כשרונה המוכח במתמטיקה היא הידרדרה להיות פרפסור בהרווארד ותודה לאבי הטוב שהביאנה עד הלום. תמיד חשבתי שבזכות אבא שלי רכשתי את החיבה למתמטיקה וכעת, באיחור, גיליתי שבזכותו, בעקיפין ובמחיר מלא, רכשתי גם את האהבה למילה הכתובה ולספרות.
באחד הימים, לפני מספר שנים, אירית שלחה לי ניתוח ספרותי של הספר שלי, ״ מעשה בעשרה עקרונות״, ואז התרגשתי והבנתי לראשונה שמערכת יחסים עם מורה לחיים היא כמו חוזה מורכב וארוך טווח, שאתה חותם עליו בגיל 16 ומבין את האותיות הקטנות שבו רק כעבור 40 שנים. מסתבר, ממרחק הזמן, שחינוך זה מה שנשאר אחרי ששוכחים את כל מה שלמדנו בבית ספר. ובבוא העת- חשוב לזכור להגיד תודה.
אז רגע לפני שקפצתי אליה לסגור מעגל, התקשרתי למספר חברים מהכיתה בתיכון להציע להם להצטרף אלי. כל אחד מהם (השמות המלאים שלהם שמורים במערכת), גילה רצון להצטרף רק בתנאי שאני אצרף לפגישה את אחת הבנות מהכיתה שהוא פינטז עליה אז ומאז (השמות המלאים שלהן שמורים במערכת), וכך, לבסוף, רק אמיר הראל הצטרף אלי (למרות שבכשלוני הרב גם את מבוקשו לא הצלחתי לספק). ואני? במקום להתרגש מאיזו אקסית, שוב לא הבנתי את החומר והתרגשתי לפגוש דווקא את המחנכת, לוח וגיר, מפה על הקיר, מורה שעשתה לי צלצול.
שתי תמונות מספר המחזור של פעם.
לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק:
טור לשבת מהחוף של חלדיקיקי ביוון, על הפעם הראשונה בה טסתי לחו״ל ולא על חשבוני, מקווה שתיהנו. אני נהניתי. מוזמנים לשתף. במשך שנים ארוכות בהן ניהלתי את המשרד שלי השתדלנו
טור לשבת על צפרדעים, נסיכות ועו״ד שמתלבטים שנים מתי נכון להתחיל לנשק. מקווה שתיהנו מוזמנים לשתף. ולפני שנעלה על טורים, אני מבקש להגיד תודה לכל מי שקנו השבוע את הספר
טור לשבת, לרגל לידתו, בשעה טובה ובמזל טוב, של ספרי החדש. טקס ברית המילים נערך בחוג המשפחה וייקרא שמו בישראל ״ ואז מה?״. ואז מה? הפעם, אחרי 16 שנות טור,
