טור לשבת הזו שבין טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (לצערנו הכפול, בשנים האחרונות, בכל שנה יש פחות שורדי שואה ויותר חללי מערכות ישראל –ונשמר איזה שיווי משקל מספרי עצוב), אבל בהזדמנות הזו, אני לא כותב על שני הטקסים הללו, אלא על עצם קיום הטקסים והמנהגים, רגע אחרי שחברים ביטלו לנו את מפגש ה"על האש" השנתי של יום העצמאות. מקווה שתיהנו, אולי תקחו מפה משהו, ואם תקחו, אל תשכחו להחזיר. מוזמנים לשתף.
מספרים על ילד שחזר מהגן קצת לפני פסח ואבא שלו שאל אותו: "מה למדת היום בגן, ילד מתוק שלי?" והילד סיפר שהגננת סיפרה להם על הבריחה של בני ישראל ממצריים, על כך שחיל ההנדסה בנה גשר עילי, עליו חצו כולם את ים סוף ולאחר תום החצייה, כשהמצרים דולקים אחריהם, הם פוצצו את הגשר וכל הצבא המצרי חוסל. האבא הנדהם שאל אותו: "אתה בטוח שזה מה שהגננת סיפרה?" והילד נשבר, הודה ששיקר ולהגנתו אמר לאביו: "אבל אם הייתי מספר לך את השטויות שהגננת באמת סיפרה לנו על חציית ים סוף, אתה בחיים לא היית מאמין לי". לא אחת, טקסים, מנהגים וסיפורי מורשת הם טיפשיים חסרי פשר ולא מובנים, יש חכמים שמבינים מייד שהטקס מיותר, שהסיפור לא הגיוני ושמה שהיה כלל לא היה, אבל יש שמבינים שגם אם לא כל מנהג הוא חכם, קהילה חכמה שומרת מנהגים וזו הדרך שלה להיאחז בזמן, גם כשהוא נוטה לברוח.
כאחרון החילוניים, אני מקפיד על מנהגים וטקסים. את המפגש השבועי של המשפחה המורחבת שמת עם סבתא, המרנו, אחרי שנפטרה, במפגש שבועי אצלנו. בכל יום שישי בערב אנחנו משחקים עם הילדים, אחת לשבועיים פוגשים את החברים למשחק וויסט, בכל יום עצמאות נפגשים עם חברי הילדות ל"על האש", בכל שנה שני טיולים שנתיים עם הקבוצה מהתנועה, בכל חורף (כשאין מלחמה נגד איראן) שבוע סקי עם הקבוצה של הסקי, בכל יומולדת טקס בוקר קבוע עם כל בני הבית שמתקבצים הביתה רק כי ככה היה גם בשנה שעברה, נוהל השיחה היומית עם ההורים כדי לבדוק שהם עדיין שם, וכך גם בכל חג וחג הטקס הקבוע שלו. זה נכון, בחלק מהמפגשים התוכן עלול לחזור על עצמו, שוב מזכירים את אותם סיפורים שכבר סיפרנו, שוב צוחקים על חלב שנשפך ולעיתים קצת לוקים בשגרת נפוצה, וגם אם בקבוצות ובאירועים מסויימים לפעמים המכנה המשותף נהיה רדוד משהו, בסוף אנו זקוקים לקצת נוסטלגיה כדי להתרפק על העבר ולקצת תקווה כדי להתרפק על העתיד ונזכרים שהטקס בעצם לא חשוב בגלל מה שעושים במהלכו, אלא בגלל מי שעומד לידך כשעושים אותו.
אנשים מסורתיים אומרים שיותר משישראל שמרו על התורה, שמרה התורה על ישראל. ואכן, קהילה אולי נוצרת מרעיונות או ממקריות, אבל שורדת רק מהרגלים משותפים. ההרגל והטקס הקבועים חוסכים אנרגיה שכרוכה בהמצאות וביוזמות ושומרת לנו, ביתר קלות, על עמוד השגרה. העולם המודרני מציע לנו חופש, הטקסים מציעים לנו שייכות ומרבית האנשים, חלקם באיחור, מגלים שאנו זקוקים גם לזה וגם לזו, ולפעמים רק לאחר שחלק נגמלים, סופסוף, ממנהג או מטקס כלשהו, מתברר שמשהו, שלא ידענו לקרוא לו בשם, קצת חסר לנו. אם נצליח לבטל את כל הטקסים הלא הגיוניים נישאר עם עולם הגיוני וריק, נאבד בדרך את הדרך של האנושות לנהל את כאוס הזה, עם לוח זמנים מסודר ונאבד, בהדרגה, את ההרגלים שהם עמוד התווך של השייכות.
לטעמי חשוב לייצר הרגל חלש כמעט בלי שישימו אליו לב רק עד שהוא יהיה מספיק חזק בלי שנצליח לנתק אותו. אז כשעומר והגר שתמיד מארחים את כולם למפגש של יום העצמאות במושב שלהם הודיעו שהשנה המפגש של יום העצמאות מבוטל, קיבלנו את זה בהבנה ובהשלמה ו…העברנו אותו אלינו. אריק איינשטיין, ששבר בצעירותו את שיא ישראל בקפיצה לגובה, סיפר שכשהוא הגיע בגאווה הביתה וסיפר לאביו שהוא שבר את השיא, אבא שלו אמר לו: "ארל'ה, עד שיש כבר שיא, למה לשבור?" ובפרפראזה על דבריו: "עד שיש כבר מסורת, למה לשבור?".
ואגב זה, מספרים סיפור טראגי על זוג צעיר, שנהרג בתאונת דרכים בדרך אל חופתם. השניים הגיעו לגן עדן, שם פגשו במלאך גבריאל ששאל אם יש להם בקשה מיוחדת והשניים רק ביקשו לקיים שם את טקס החתונה שלהם אותו פספסו. המלאך הבטיח לקיים את בקשתם, אולם מימוש ההבטחה נדחה פעם אחר פעם, למרות בקשותיהם החוזרות ונשנות. רק כעבור 20 שנים הודיע המלאך כי הדבר הסתייע ונערך להם טקס חופה וקידושין כהלכתו. זמן קצר לאחר החתונה התגלו מחלוקות בין השניים והזוגיות שלהם עלתה על שרטון. השניים פנו למלאך גבריאל בבקשה לערוך הסכם גירושין והוא בייאושו אמר להם: "20 שנים חיכיתי עד שסופסוף יעלה רב אחד לגן עדן, כדי שנוכל לקיים את טקס הנישואין כהלכתו, יש לכם בכלל מושג עוד כמה שנים תיאלצו לחכות עד שיעלה גם עו"ד אחד לגן עדן, כדי שיהיה מי שיכין לכם הסכם גירושין?".
אז לא כל טקס חשוב לערוך כהלכתו, לא כל מנהג חובה לשמר כפי שנקבע פעם, מסתבר גם שלא הכל גן עדן ושיש אנשים מסויימים שלעולם לא יגיעו לשם –אבל שווה לייצר וכדאי לשמור מנהגים וטקסים כדי שאלה, בסופו של דבר, ישמרו קצת עלינו.
לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק:
טור לשבת מהחוף של חלדיקיקי ביוון, על הפעם הראשונה בה טסתי לחו״ל ולא על חשבוני, מקווה שתיהנו. אני נהניתי. מוזמנים לשתף. במשך שנים ארוכות בהן ניהלתי את המשרד שלי השתדלנו
טור לשבת על צפרדעים, נסיכות ועו״ד שמתלבטים שנים מתי נכון להתחיל לנשק. מקווה שתיהנו מוזמנים לשתף. ולפני שנעלה על טורים, אני מבקש להגיד תודה לכל מי שקנו השבוע את הספר
טור לשבת, לרגל לידתו, בשעה טובה ובמזל טוב, של ספרי החדש. טקס ברית המילים נערך בחוג המשפחה וייקרא שמו בישראל ״ ואז מה?״. ואז מה? הפעם, אחרי 16 שנות טור,
