טור לשבת, בדיוק 50 שנים אחרי המבצע המקורי, קצת על מבצע יונתן השני, נכתב תחת מעטה חשאיות גלוי, תוך שמחה על כך שלפחות באירוע הזה לא נרשמו נפגעים בנפש. מקווה שתיהנו, אני עשיתי מאמץ.

במסגרת נסיונות השכנוע שנכנסו תחת הכותרת ״יונתן סע הביתה״, עלה בידי לשכנע את יונתן לשוב מהמסע הארוך שלו במזרח (קצת נמאס לי שהוא נהנה מדי וגם הסברתי לו שהכי בטוח בארץ- עובדה שכשהחלו הפצצות על ישראל- אנשים ישר חיפשו טיסות חילוץ ארצה). אלא, שהיום אי אפשר לחזור ארצה מטיול אחרי צבא בלי להפתיע והוא התנה את חזרתו בכך שאף אחד, חוץ ממני, לא יידע. הבטחתי לו סודיות מוחלטת- והמבצע יצא לדרך.

יעלי אוהבת הפתעות, כל עוד הן בדיוק מה שהיא ציפתה להן ובתנאי שהיא תדע עליהן לפחות 3 ימי עסקים מראש, אבל בחייו של כל זוג מגיע רגע האמת בו חייבים להתחיל לשקר, ומאחר שיעלי תופסת אותי על שקרים גם כשאני אומר אמת, הפעם עשיתי תוכנית מושלמת ובגלל שהטיסה היתה אמורה לנחות ביום שני בחמש, סיפרתי לה מראש שקבעתי פאדל עם אחי, שמוליק וחברים- נכנסתי לדמות ויצאתי מהבית מבעוד מועד בטייץ וחולצת ספורט. ליתר ביטחון גם לא בדקתי בשעות האחרונות בלוח הטיסות שיש עיכוב של שעתיים בנחיתה.

מצאתי את עצמי עומד באולם קבלת הנוסעים בטייץ צמוד במשך שעות. משום מה נראיתי חשוד ומדי פעם ניגש אלי שוטר לברר אם אני אמיתי (לשוטר השני הסברתי שזה לא אקדח ושככה זה פשוט נראה בטייץ). אלא שהעיכוב בנחיתה לא התכתב עם העובדה שבשש וחצי תם משחק הפאדל שהמצאתי. נאלצתי לאלתר- התקשרתי לשמוליק, להגיד לו ששלחתי ליעלי הודעה שאני מתעכב כי החלטנו לשבת בבר לבירה אחרי המשחק וביקשתי שיגבה אותי למקרה של בחינת אליבי לא צפויה. שמוליק הזכיר לי שאני אידיוט, שבשמונה נכנס יום הזיכרון, שהבר סגור ושלשקר היטב זה מקצוע ולא סתם איזו חלטורה.

ואני נזכרתי, בתגובה לדבריו, שבשמונה אני אמור להיות בטקס יום הזיכרון בו נועם שרה ושחבל לתת ליעלי 3 סיבות מוצדקות לכעס בו זמנית ( ההפתעה, השקר והנועם). אספתי את יונתן בריצה לרכב ( לפעמיים טייץ ונעלי התעמלות הם גם יתרון). במהלך הנסיעה המהירה הביתה שמוליק התקשר לוודא שיונתן הגיע. הוא לא זכר שאבא שלנו איתו ברכב, לא זכר שלסבא יעקב, ממרום גילו, יש בעיה של שליטה בסוגרים ולאחר שהתחננתי בפני אבא שלי שישמור סוד כי יונתן רוצה להפתיע גם את סבתא, הוא אכן התאפק עד סוף השיחה בינינו והתקשר לאמא שלי להגיד לה, שהיא לא תאמין איזו הפתעה יונתן, שחזר הביתה, מכין לה.

תוך כדי נסיעה לא חוקית הצלחתי להוריד את יונתן בחמישה לצפירה בבית, קפצתי על האופניים, רכבתי דרך מחסומי המשטרה והגעתי בשנייה האחרונה אל יעלי בטקס. יעלי שאלה אותי כמה אלכוהול שתיתי, שאלתי למה והיא שאלה למה הגעתי לטקס יום הזיכרון עם טייץ. לך תסביר לה ולעצמך.

בינתיים יונתן חיכה בבית להפתיע בהדרגה את כולם. קצת לפני זה אבא שלי פגש את עמית (הבת שלי) ובעלה ליאור לברך אותם על שובו של היונתן, אבל לפחות ליעלי לא גיליתי דבר. שבנו מהטקס- היא פתחה את דלת הבית והפתיעה את יונתן. מסתבר ששעה לפני הטקס יעלי התקשרה ליואב, החבר הכי קרוב של יונתן שאיבד במלחמה רבים מחבריו למחלקה בגולני כדי לעודד אותו ביום הזה- היא ביקשה לנחם ויצאה מנוחמת, כשהוא ענה לה שלפחות תשמח על כך שיונתן נחת בארץ בשלום.

ההפתעה היתה מושלמת חוץ מהקטע שבו כולם ידעו. הבעיה היתה שזה דרש שיתוף פעולה של אנשים שלא יודעים שהם משתפים פעולה. אני חשבתי שאני מנהל את הסיטואציה, מסתבר שהסיטואציה חשבה אחרת, ובאמת הכל דפק כמו שעון עד שהמציאות החליטה להתערב. מסתבר שאם יש דרך שהפתעה תיחשף- היא כבר תמצא אותה. יעלי הזכירה לי בכעס שהבטחנו לא להפתיע זה את זו ואני להגנתי טענתי שעובדה שהיא לא הופתעה ושאין שום סיבה שהיא תפתיע אותי ותתכתב עם גברים צעירים מאחורי גבי ושלא תגלה לי, במשך כל הערב, שהיא יודעת שלא גיליתי לה.

אבל כשראיתי את המפגש ביניהם, נזכרתי שההפתעה שנחרבה היא רק הקטע השולי בסיפור וכמה טוב שבאת הביתה. הבטתי במחמל נפשי עמוק בעיניים, הוא חזר קצת רחוק יותר ממה שנסע, אבל נתפס קצת קרוב יותר ממה שתכנן. אז נזכרתי שכהורה אני דוגל במשך שנים בסיסמא: ״אל תכינו את הדרך לילד, תכינו את הילד לדרך״ ואחרי שנכשלתי הפעם בהכנת הדרך לילד, התיישבנו לשמוע איך היה לו והאם בדיעבד, לפחות הצלחנו להכין את הילד לדרך.