טור לשבת שמספר איך פותרים בבת אחת שתי בעיות ויוצרים בעיה שלישית, איך האיראנים וביבי הרסו לי ולביבי את החתונה ואיך יוצרים עתיד חדש בכל גיל. אני אגזול מכם 5 דקות, ותאמינו לי, לי זה עלה יותר, מקווה שתיהנו, מוזמנים לשתף.

יש גיל כזה בחיים, כמו נניח עכשיו, בו אתה לא צריך לדאוג לשום דבר בחיים, ממש כלום, ממש רק אולי לדאוג לעצמך ואולי קצת לבן או בת הזוג, אולי לפרנסה, לבריאות ואולי על הדרך קצת לילדים שלך ואולי, אם כך יצא, גם להורים שלך ולסביבה, חוץ מזה כמעט כלום. גיל כמעט חסר דאגות.

כשיצאתי מהארץ בחלק הראשון של חודש מאי, תוך אמירה שעד סוף אוגוסט אסיים לטייל פה ושם ואשוב, הבטחתי, באמצע, לקפוץ לרגע לפראג ב-19/6 לפגוש את המשפחה ולקחת שם חלק, למחרת, בחתונה של עמית, הבת שלי, ושל ליאור בן זוגה, השם הכי טבעי שיכלה לבחור לה לבעל. אז החתונה של משפחות נתניהו וטומשין נדחו, לעת עתה, והטור השבועי שכל כך רציתי לכתוב על החתונה גם ייאלץ להידחות, אבל בכל זאת חשוב לדאוג לילדים.

על הדרך, אמא שלי מתלוננת שהרגליים שלה כבר לא מה שהיו פעם וקשה לה לעלות ברגל לדירה שלהם וקשה לה לעלות במדרגות הפנימיות בתוך הדירה. כל פעם שהיא אומרת לי שהלכו לה הרגליים, אני מסביר לה שזה התפקיד והייעוד של רגליים באופן כללי- אבל לאחרונה זה הפסיק להצחיק אותה. את ההצעה שלי לעבור לדיור מוגן הם שקלו בכובד ראש-במשך שנים, עד שסופסוף אבא חצה את גיל 90 וכיום, לשמחתם, כבר לא מקבלים לשם אנשים בגילו. להיות מבוגר מדי מכדי להיכנס לבית אבות- זה אחלה שיחוק.

מאחר ולאחר שההורים שלי מוצאים בעיה לכל פיתרון, ומאחר שעמית וליאור עדיין גרים אצלנו, החלטנו לבלבל את כולם ביחד ומצאנו בניין חדש, לאכלוס מיידי וביום אחד דאגנו שארבעתם (כמו בתמונה) יחתמו ביחד על חוזים לרכישת שתי דירות, באותו בניין, באותה קומה- דלת מול דלת- ליאור, עמית וסבא וסבתא שלהם. אומרים שהדרך הכי טובה להודות להורים שלך היא להיות הורה טוב לילדים שלך- כאן אנחנו ניסינו לתת לזה גרסה קצת יותר מורחבת, אמנם להיות טובים לילדים, אבל להודות ישירות גם להורים. לפני שנים, בתחילת ההורות שלי, כעסתי על ההורים החצופים שלי, שביקשו שאנחנו נשמור להם בעצמנו על הנכדים שלהם, אז עתה הגיעה עת נקם. עכשיו אני מניח את הנכדים שלהם על מפתן ביתם ושיסתדרו איתם לבד.

ההורים שלי לא הצטיינו לאורך שנים ביוזמה (לא הקפדתי לחנך אותם לכך בילדותי) והם גרו במשך עשרות שנים בדירה ישנה ברחוב רוטשילד בראשון, הדירה בה נולדתי. מספר שנים אחרי שהתחתנתי נמאס לי, ניצלתי לטובה את פטירתה לרעה של שכנה שגרה דלת מולי והעברתי אותם להיות דו שלי ושל יעלי, תוך שהזהרתי מראש שתוך מספר שנים אני עלול להתקדם משם ושוב לנטוש אותם. מאז שמימשתי את הזהרת המסע ועברנו הלאה, חשתי שהפקרתי אותם לגדול לבד- ועכשיו זה היה אחלה צ׳אנס אחרון להוציא אותם משם ולחבר אותם מחדש.

אומרים שהחיים נחלקים לשניים, את החלק הראשון הורסים לך ההורים ואת החלק השני הורסים לך הילדים- אז ארזנו את אלה ואת אלה לקומה אחת, בבניין אחד, כדי שיסגרו לנו מעגל ויתנו לנו סופסוף הזדמנות לנסות להסתדר לבד (ממש איך שיתר הסרבנים שעדיין גרים אצלנו יעזבו). את הספר הראשון שלי: ״ מסתכל על כולם מהצד״, כתבתי כספר ילדים ויצאתי ממנו לסדרת הרצאות לבני הגיל השלישי, על מקומם של סבא וסבתא בחינוך התלת-דורי. את ההרצאות פתחתי בסיפור על ילד שפותח את דלת ביתו ורואה את סבתא בפתח ואומר לה בשמחה-״ סבתא, איזה כיף שבאת, עכשיו, כשאת כאן, לא חסר לנו כלום״. הסבתא שאלה למה הוא מתכוון וביקשה הסבר והילד השיב לה: ״ גם אני לא הבנתי, אבל איך שהתקשרת להגיד שאת בדרך, אמא אמרה- רק זה היה חסר לנו. אז עכשיו, ברוך השם, את איתנו וכבר לא חסר לנו כלום״- והנה, אחרי שהרציתי שנים בידענות על מערכת החינוך התלת דורית ועל המקום של סבא וסבתא במשפחה- זו הזדמנות עבורי גם ללמוד על זה משהו.

בגדול ההורים שלי והילדים שלי תמיד הסתדרו מצויין, בעיקר מאחר שהיה להם אוייב משותף. עכשיו נראה אם זה יעבוד גם בלעדינו. בינתיים ההורים שלי והילדים לקחו מעצבת משותפת לבתיהם והם מלאי תשוקה ומיום החתימה, אמא שלי, שהתקשתה ללכת, לא מפסיקה לרוץ (אני מתחיל להפנים שהיא עבדה עלי). כשהייתי ילד אמא נהגה להזהיר אותי כשטיפסתי על עצים: ״ אם תיפול ותשבור את שתי הרגליים, שלא תרוץ אלי לבכות לי״. אז הפעם אני הזהרתי אותה שתירגע ושתפסיק לרוץ, והזכרתי לה שאני תמיד כמעט הקשבתי להזהרות שלה וביום ראשון, ממש עוד יומיים ( אחרי שקפצתי ארצה לשבוע לחטוף טילים בחיק המשפחה) אני שב ויוצא מהארץ, כדי להמשיך לטפס ( אלפים שוויצרים, מון-בלאן צרפתי, דולומיטים איטלקים), רק הפעם לטפס על הרים ולא על עצים כמו ילד.

אז דאגנו לעמית ולליאור כי יש להם הורים, דאגנו לאבא ואמא כי הם יתומים וזו העת לשוב לדרכי. פעם, כשיצאתי למסעות קשים או השתתפתי בתחרויות סיבולת שהיו למעלה מכוחותיי, עודדתי את עצמי ברגעי משבר ואמרתי לי שבסוף הכאב יעבור והזיכרון יישאר. כשאתה נחשף להתבגרות ולזיקנה המנטרה מתהפכת ואתה אומר לעצמך שבסוף הזיכרון יעבור והכאב יישאר, אבל עד אז- חשוב שלא יכאב ושהזיכרון יתמלא ברגעי אושר ובתמונות שמחה. וחשוב לדעת לצאת לדרך חדשה ואופטימית בכל גיל- גם אם לוח השנה מלמד שנולדת לפני יותר מ-90 שנים!

לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק: