טור לשבת, על השיחה עם יונתן, בני הקטן, שהחל לעבוד במשרד של אבא שלו. קצת והגדת לבנך, למרות שגם אם תרצו, אין זו הגדה. מקווה שתיהנו, מוזמנים לשתף.
השבוע, לאחר השתלמות ארוכה, יונתן (בוגר שנה א' במשפטים), החל לעבוד במשרד שלי ושב הביתה להתלונן קלות, על כך שהוא קיבל מקום של כבוד בחלק התחתון של תחתית הסולם, בתור המוקדן הצעיר ביותר, שצריך להשיב לפניות, כשאליו מנותבות פניות של לקוחות כועסים שבטעות לא חזרו אליהם כבר למעלה משבוע, כך שהוא בעיקר עובד בלהתנצל.
סיפרתי לו את הסיפור הידוע על עובד חדש שהגיע למפעל וקיבל תפקיד שולי ברצפת הייצור. כעבור שלושה שבועות הזמין אותו המנכ"ל והודיע לו שהוא הופך להיות מנהל חולייה במחלקת הייצור, כעבור חודש קרא לו המנכ"ל שוב והודיע לו שהוא ממנה אותו למנהל כל מחלקת הייצור. לא חלפו אלא חודשיים והוא שוב נקרא למנכ"ל והתבשר הפעם שהוא מונה למנהל משאבי האנוש של המפעל וחודש לאחר מכן, משנקרא למנכ"ל בפעם הרביעית, בישר לו המנכ"ל שהוא ממונה לסמנכ"ל תחתיו. בשלב הזה שאל המנכ"ל את העובד הצעיר: "אתה לא רוצה להגיד לי משהו בעקבות הקידום המטאורי שלך?" והצעיר השיב לו: "כן, תודה, אבא".
ואז, אז הזכרתי לו שאני כבר לא, שהוא הגיע רגע אחרי שפרשתי מהניהול, שזה הזמן שלו לתת בראש ושאין הזדמנות שנייה ליצור רושם ראשוני. רציתי להגיד לו גם שעבודה קשה אף פעם לא הרגה אף אחד, אבל כמי שניהל כמעט 30 שנים משרד עו"ד שמתמחה בתאונות עבודה, ומאחר שטיפלתי מקרוב בלא מעט מקרים בהם עבודה קשה כן הרגה יותר מאחד, ויתרתי על הקלישאה הזו.
תחת זאת, סיפרתי לו על היום הראשון שלי כמתמחה זוטר בפרקליטות הצבאית (עוד לפני פרשת הפצ"רית), מייד בתום לימודיי. אני לגמרי זכרתי אז שאין הזדמנות שנייה להשאיר רושם ראשוני, אבל בלילה שלפני אותו היום ראשון טעיתי לעשות בביתי מסיבת פרידה מהעבר. חברים טובים טרחו לשתות איתי לחיים ולכל חבר הקדשתי כוסית. הפעם הראשונה באירוע, בה חשתי ששתיתי יותר מדי היתה כשמצאתי את עצמי מחובק עם שוטר שהגיע למקום כדי לסגור את המסיבה. אני לא זוכר בבהירות למה חשתי משיכה כה עזה לחבק אותו ומה לחשתי על אוזנו במתק שפתיים, אבל התמונה הבאה שאני זוכר היתה של אמא שלי (השד יודע מאיפה היה לה מפתח לדירה), רוכנת מעלי להעיר אותי, משכנעת את הידידה שישנה איתי להתלבש וללכת הביתה ומסייעת לי ללבוש דווקא מדי צבא כי אני קצין ועלי להתייצב בבסיס לתחילת החיים.
אמא הסיעה אותי לבסיס, עליתי לפרקליטות, ביררתי היכן יושבת פרקליטת המחוז, עינת רון ז"ל (מי שלימים הפכה תובעת צבאית ראשית), דידיתי למשרדה, זכרתי שאני רוצה להותיר עליה רושם ראשוני עז, אז אמרתי לה ששתיתי יותר מדי, שאני עומד להיות הפקוד הטוב ביותר שהיה או יהיה לה אי פעם, אבל מומלץ שבשלב הזה תשחרר אותי לשבוע הביתה. היא הביטה בי, צחקה, הסבירה שהתבלבלתי (כנראה שזה עדיין לא היה הזמן הנכון לשבור דיסטנס וכנראה שבכלל המפקד הוא זה שאמור לשבור דיסטנס עם הפקוד), היא שחררה אותי מייד הביתה, ביקשה שאשוב למחרת ומאותו מחרת הפכנו לאנשים הקרובים ביותר והשתדלתי לעמוד במילתי. לא בטוח שזו הפתיחה המוצלחת ביותר ליחסי עובד -מעביד או מפקד-פקוד, אבל ניסיתי להפיק את המקסימום מהמינימום בו הייתי נתון באותו רגע. כל ההתחלות קשות, בחלקן, במובהק, אני אשם.
יותר מזה, סיפרתי לו, שבשלב הראשון בקריירה, מטבע הדברים, גם התפקידים שעליך למלא אינם בהכרח תפקידי החלומות שלך, אבל נתוני הפתיחה, מורכבים ככל שיהיו, אינם אמורים לשנות את הגישה שלך (הרי אין תפקידים קטנים). בשנתיים הראשונות נגזר עלי להיות תובע תעבורה (למרות חיפושים מאומצים לא מצאו עבורי משהו נמוך או משעמם מזה). עברתי מדי יום על מאות דו"חות תנועה והגשתי כתבי אישום בגין נסיעה במהירות, אי עצירה בתמרור עצור, ועוד דברים, שבעיקר גורמים להרהר בכובד ראש בדרכים חלופיות להתאבדות יעילה (הייתי מהראשונים בפרקליטות הצבאית שחשבו על זה). בסוף, ההבנה העמוקה שבהתחלה נאלצים לעשות פעולות שכרוכות בהתחלה -עשויה לסייע.
בלית ברירה קבעתי חוקים למשחק הנוראי בו שיחקתי, כל בוקר הנחתי ערמות של דו"חות על השולחן, מדדתי את הגובה שלהם משפת השולחן, ניסיתי להמר כמה ס"מ גובה אצליח להוריד מהערמה, יצרתי לוחות מחוונים כדי לנצח את עצמי במשחקי יעילות מיותרים, שברתי שיאים של עצמי ואפילו מצאתי חיילת, רשמת מבית הדין הסמוך, שנראתה לי אינטיליגנטית ומשועממת מספיק- וצירפתי אותה למשחק- ועבדנו ביחד על ההספקים, עד שבסוף היה לי כל כך לא נעים ממנה וכל כך הערכתי את החוכמה, את שיתוף הפעולה ואת משיכתה הלא מוסברת לדו"חות תעבורה, למרות שזה בכלל לא היה התפקיד שלה, אז התחתנו.
בקיצור, הטפתי לו שתמיד ניסיתי לעשות את מה שאני אוהב, אבל גם לאהוב את מה שאני עושה. בשלבים ראשונים זה ממש קשה, ורבים בגילו של יונתן מעדיפים לנייק תיירת מאשר לתייק ניירת, אבל מסתבר שמספיק תשוקה קדימה, עשויה להביא, במפתיע, אפילו את האהבה (הוא בכלל הגיע לעולם מהתפקיד הדפוק שקיבלתי), ובסוף, בסוף הדברים תמיד מסתדרים הכי טוב, למי שמסתדר הכי טוב עם הדברים. שיתפתי אותו בסוד בטריק הישן שלי, מאז שהייתי עובד זוטר, בו בכל פעם שרציתי להגיד "כוס אמק" אמרתי "סבבה, אין בעיה" וגיליתי לו שזה מאוד עזר לי להתקדם. הזכרתי לו שפעם, באותו משרד בו הוא עובד, גם אני הייתי האחרון ברשימה, ומשם, אם יפעל נכון, יש לו אפילו דרך להתקדם, ובלב אפילו קצת קינאתי בו לרגע, רק עד שנזכרתי שאין אדם מתקנא בבנו ובתלמידו.
לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק:
טור לשבת מהחוף של חלדיקיקי ביוון, על הפעם הראשונה בה טסתי לחו״ל ולא על חשבוני, מקווה שתיהנו. אני נהניתי. מוזמנים לשתף. במשך שנים ארוכות בהן ניהלתי את המשרד שלי השתדלנו
טור לשבת על צפרדעים, נסיכות ועו״ד שמתלבטים שנים מתי נכון להתחיל לנשק. מקווה שתיהנו מוזמנים לשתף. ולפני שנעלה על טורים, אני מבקש להגיד תודה לכל מי שקנו השבוע את הספר
טור לשבת, לרגל לידתו, בשעה טובה ובמזל טוב, של ספרי החדש. טקס ברית המילים נערך בחוג המשפחה וייקרא שמו בישראל ״ ואז מה?״. ואז מה? הפעם, אחרי 16 שנות טור,
