הפעם בלי טור לשבת. בכל יום שישי אני מתעורר קצת אחרי שש בבוקר, מסתגר עם עצמי ויושב לכתוב טור לשבת שמתפרסם לקראת השעה תשע. הבוקר השעון מראה בדיוק את אותה השעה, אבל הבוקר מוזנק מרתון ים המלח. הריצה היא לתוך הים על גבי סוללה. מסתבר שמזמן לא בדקתי האם נגמרה לי הסוללה או שנשאר לי שם עוד איזה מרוץ אחד בקנה. לאחר לא מעט לבטים ומאחר שגיליתי שבחיים כבר לא אהיה כל כך צעיר כמו היום, החלטתי לצאת לבדוק אם נשאר לי עוד משהו מפעם, למרות שלאחרונה כבר ממש הגעתי לגילי.
יש לי חבר שטען שאם הוא היה יכול לבחור בחורה אחת עימה יקיים יחסי מין (הוא לא יכול לבחור), הוא היה בוחר רק עלמה בת 60 ומעלה. כששאלתי אותו למה, הוא הסביר שהיא עשויה לחשוש שזו הפעם האחרונה שלה ולכן היא בוודאי תיתן את הכל. באנלוגיה על דבריו, מאחר שזו עלולה להיות הפעם האחרונה, גם אני אשתדל לתת את הכל, הכל בתקווה לגמור כמו שצריך.
בסוף, מרוץ מאוחר הוא לא תיקון של העבר, אלא מחווה ועוד וג׳סטה קטנה להווה, כשכל ק״מ שלפניך הוא עוד תזכורת שלא הכל מאחוריך, גם אם הרבה כבר כן. אז בשלב מסויים אתה לא כועס על חולשותיו של הגוף, אלא מנהל איתו דיאלוג סבלני ולומד להתפשר ולהתפשר איתו, עד שהוא נותן לך את מה שאתה מבקש. וקו הסיום? לפעמים הוא לא המטרה, אלא בעצם רק התירוץ לצאת לדרך. אז בלי שעון, בלי מד דופק וכמעט בלי ציפיות- יוצאים לדרך ופשוט מתקדמים.
אז את הטור של שבוע שעכשיו אשתדל לכתוב בשבוע הבא ובינתיים, לא בלי חשש, אני ממתין לספירה לאחור, לרגע ההזנקה של המקצה שלי, ואז, אז כשפנינו אל השמש העולה, שוב נצאה אל הדרך. שבת שלום, והעיקר, שימרו על עצמכם.
לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק:
טור לשבת מהחוף של חלדיקיקי ביוון, על הפעם הראשונה בה טסתי לחו״ל ולא על חשבוני, מקווה שתיהנו. אני נהניתי. מוזמנים לשתף. במשך שנים ארוכות בהן ניהלתי את המשרד שלי השתדלנו
טור לשבת על צפרדעים, נסיכות ועו״ד שמתלבטים שנים מתי נכון להתחיל לנשק. מקווה שתיהנו מוזמנים לשתף. ולפני שנעלה על טורים, אני מבקש להגיד תודה לכל מי שקנו השבוע את הספר
טור לשבת, לרגל לידתו, בשעה טובה ובמזל טוב, של ספרי החדש. טקס ברית המילים נערך בחוג המשפחה וייקרא שמו בישראל ״ ואז מה?״. ואז מה? הפעם, אחרי 16 שנות טור,
