טור לשבת על קצה גבול היכולת ועל מה שאפשר לעשות מעבר לזה. קצת על העל אנושי וקצת על אנושיות. שווה לקרוא, שווים שיתוף. ממש שווים.

לפני שבוע ארעו שני סיפורים גדולים במרתון לונדון. הקטן שבהם היה הפעם הראשונה בה הצליח בן אנוש לפצח את מחסום השעתיים בריצת מרתון, מה שתמיד סברו שהוא מעל קצה גבול היכולת האנושית. יומיף קג׳לצ׳ה, החבשי, עשה את זה ב-1:59:41 ש׳, כדי לגלות שהוא הגיע שני, קצת אחרי סבסטיאן סאווה הקנייתי 1:59:30 ש׳ (נראה לי שאם היתה אליפות העולם בלוזריות קג׳לצ׳ה היה מגיע במקום השני).

אבל הסיפור הגדול הזה הוא הסיפור הקטן. הדרמה הגדולה והניצחון האמיתי ארעו קצת אח״כ והראו איפה באמת עובר קצה גבול היכולת ובעיקר גם מה קורה קצת אחריו.

תשמעו סיפור. בשנת 2004 בפעילות של לוחמי דובדבן בשטחים, מפקד המבצע, גיל גנוניאן, נפצע קשה מירי בצוואר מטווח אפס. ייצגתי אותו בתביעה מול משרד הביטחון ושני ההישגים הכי גדולים שלי בקייס הזה היו לשכנע אותו להישאר לעבוד אצלי מאז ולתמיד ולהסכים להתאמן איתי לתחרות טריאתלון ראשונה בחייו ולהאמין שזה ברגליים שלו. נתתי לו גב באימונים ובתחרות הראשונה בה השתתפנו ביחד, זו היתה הפעם האחרונה בה הראיתי לו את הגב- מאז רק רדפתי אחריו.

שנים אחר כך גילי החזיר לי בקטנה והחזיר לעולם בגדול. יום אחד, אחרי שחליתי והייתי קצת אחרי אשפוז וניתוחים מסכני חיים הוא התייצב אצלי בבית ולקח אותי, כמעט בכפייה, לתחרות שלא היתה לגילי ולמצבי עד שמצאתי אותי מאושר בקו הסיום. עם האוכל בא התיאבון ואחריה סימנתי את תחרות האולטרה-מן (פי 3 מאיש ברזל) כיעד אישי ועל כל בגדי השחייה, רכיבה וריצה שלי הטבעתי את הלוגו ״ כן נפרח כבר פעמיים״, כקונטרה לנתן יונתן שכתב את השיר ״הרדופים״ שהחל במשפט הפסימי: ״לא נפרח כבר פעמיים״ וידעתי שאפשר לצמוח מחדש גם אחרי משבר קשה.

אבל מה שגילי החזיר לי בקטנה (בשכונה אומרים שיצאנו ״פיטים״), הוא החזיר לעולם בגדול והקים את עמותת ״אחים לחיים״, שמאגדת לוחמים שנפצעו פיסית ונפשית בפעילות מבצעית, כדי ללוות אותם ולהרים אותם משם. ואיך כל זה מתחבר למרתון לונדון?

במסגרת הרעיון להפוך את הפציעה הקשה מנקודת הסיום לנקודת הזינוק, גילי התייצב על קו הזינוק למרתון עם עוד 15 לוחמים שנפצעו קשה, רבים מהם במלחמת חרבות ברזל. גילי רץ איתם ו..ראה להם את הגב. הישראלי שהגיע ראשון מבין 70 ישראלים שנטלו חלק במרתון היה יוני ברטל, לוחם דובדבן, שנפצע, גם ברגליו, ב-7/10 ומאז הוא לא חזר לעצמו, אלא הפך לגרסה משופרת הרבה יותר ורץ בזמן שיא פנומנלי של שעתיים ו-24 דקות! והגיע מעזה ללונדון בדרך הארוכה ביותר ( בתמונה- יוני וגילי- שני הדובדבנים שבקצפת).

7 מתוך 10 האצנים הישראלים שסיימו את המרוץ ראשונים היו נכי צה״ל חברי העמותה. הם רצו מאוד, הם רצו ביחד- הם רצו כדי לנצח את מה שבאשפוז בבית החולים נראה הרבה מעבר לקצה גבול היכולת שלהם. הדרך הכי קשה וארוכה היתה בכלל זו שהם עשו לפני המרתון. שם נשארו להם רק 42 ק״מ כדי לרוץ לעתיד טוב יותר. זה לא היה הוגן כלפי המתחרים האחרים כי הלוחמים הללו יותר מיומנים מכולם בקבלת החלטות שלא מוותרים וממשיכים הלאה. במרוצים הללו, בזמן שהגוף זוכר את הפציעה הנשמה זוכרת מי הם.

אנשים מצויינים עושים את כל מה שהם יכולים עם כל מה שיש להם. אבל המנטרה הזו, כך מסתבר, זה רק לחלשים. החברה האלה עשו גם את כל מה שהם לא יכולים גם עם כל מה שאין להם. שיא אמיתי לא נמדד רק בשעון. לפעמים זה לא כמה מהר אלא כמה רחוק אתה יכול להגיע, ובשלב הזה, בו הגוף מתחיל לנהל משא ומתן עם הנפש- אתה נזכר ברגעים קשים, באשפוז, במחלקה, במאבק רציני יותר שניהלת ואתה יודע שאם יהיה קשה לחזור לעצמך, תמיד תוכל לחזור לגרסה הרבה יותר טובה ממה שהיית.

להסיר בפניו ובפניהם את הכובע. הם באמת למדו לרוץ לעתיד טוב יותר. כן, הלוחמים הנפלאים האלה שברו את השיא האמיתי במרתון לונדון. לונדון כן חיכתה להם וגם שם הם לא היו לבד.