טור לשבת, הפעם על התמודדות אמיצה עם לחץ חברתי ועם סופת שלגים, כשהם מתרגשים עליך בו זמנית, ומעט על ההבנה הפתאומית שהביטוי ״ קור רוח״, עלול, במקרים קשים, להיות מורכב מקור ומרוח. מקווה שתיהנו, מוזמנים לשתף.

אחרי שסיימתי ( זמנית) לטפס באלפים האיטלקים, הצטרפתי ליורם חן, מטפס ההרים ומורה הדרך ( האדם היחיד, לטענת יעלי, שהוא פחות אחראי ממני), ולקבוצת חברים שלו מישראל, שהגיעו לספרד, על מנת לעשות איתו טרק בפירינאים. מאחר שזה הטרק האחרון ב-3 החודשים הקרובים אותו לא אני אוביל בעצמי, שמחתי על מספר ימים אחרונים של חוסר אחריות מצדי, רק שלא הבנתי עד אתמול, את המשמעות הפשוטה של הביטוי ״ חוסר אחריות״.

כאדם מובל מבחירה, לא בדקתי את מזג האוויר בטרם היציאה לטרק. בגדול, אני לא שונא חורף, אני רק לא מרגיש צורך לקחת בו חלק. ולכן, המילה ״ספרד״, השמש המלטפת ליד המלון, סנונית אחת ולוח השנה שכן מבשר אביב, נסכו בי תחושה מוטעית ובטוחה, שחולצה קצרה ומשקפי שמש יתאימו למסלול בפירינאים. כשהג׳יפ בו נסעתי הגיע אל ירכתי המסלול שלנו, פתחתי בבטחה את דלתו, יצאתי החוצה, נכנסתי פנימה, סגרתי את הדלת ורציתי הביתה.

סופת שלגים ורוח שהיכו בי, הציפו בי את השאלה האם מה שאני מרגיש בגוף זה קור עז או שכך פשוט מרגישים בשניות בהן הנשמה מתנתקת מהגוף וישבתי וחיכיתי ברכב שיגיעו כל שאר חברי הקבוצה על מנת שנרד במסודר מההר למלון. ידעתי שיורם חן, שמאז השירות בסיירת גולני מצבו רק השתפר לרעה, חי עדיין על סיפור כיבוש החרמון, בו לא נטל חלק, וכבר מאז הוא לא יודע לוותר, אבל סמכתי על יתר המטיילים, שבמבט ראשון נחזו נורמלים למחצה, והאמנתי שהלחץ החברתי יעשה את שלו.

ואכן, כעבור 10 דקות הלחץ החברתי באמת עשה את שלו ומצאתי את עצמי יורד מהג׳יפ ומצטרף אל החבורה הזו, שמורכבת בעיקר מנשים (ששאלו את עצמן: ״ מי גבר לעלות לפסגה בקור הזה?״), וגיליתי אותי צועד רועד מקור ורטוב משלג ומעודד את עצמי, שמאחר שמכאן אנו צפויים לטפס מאות מטרים בגובה, לפחות הדקות הראשונות למסע הולכות להיות החמות ביותר בהן אתקל בשעות הקרובות ושכדאי לי להתענג זמנית על חומן של אלה. מסתבר שאם הווייז החברתי מפנה את כולם לכיוון הסופה, זו כנראה הדרך הנכונה ומאחר שמעולם לא התפרסמתי בתור הקול השפוי כשעל הפרק עמדה החלטה לא שפויה, התמסרתי, תחת מחאה, לדעת הרוב.

בעיקרון אני אדם ספונטני בין 2 ל-40 מעלות בצלזיוס, אבל כאן לא היה אפילו צלזיוס אחד לרפואה. קולה החם של אמא שלי, שליווה אותי מגיל כלום עם השאלה הרפטטיבית שלה: ״ ואם כולם יקפצו מהגג, האם גם אתה תקפוץ מהגג?״, הדהד במוחי הקודח מקור, שוב זכרתי את התשובה הנכונה לשאלה ושוב נזכרתי שבמציאות החיים מכתיבים לי שוב ושוב את התשובה הפרקטית. הרגעתי את עצמי שגם בטיטאניק, כולם נותרו על הסיפון, השלמתי בלב עם הפרידה מבהונות הרגליים שלי, נזכרתי שממילא כבר שנים אני חושב שנולדנו איתן רק למטרות אקזמה, התנצלתי בפני הגוף שלי, הסברתי לו שבגדול אני לא עושה טעויות, אלא רק מנסה לבדוק מקרוב מספר אופציות גרועות, והתחלתי לטפס.

ככל שעלינו בגובה הבנתי למשמע שיניי, שלחץ חברתי זו הדרך הכי אפקטיבית לגרום לך לעשות שטויות שאתה לא רוצה, עם אנשים שאתה בקושי מכיר, בשביל תמונה שאתה לא תאהב. הסברתי לעצמי שאני לא נכנע ללחץ חברתי ואני משתף איתו פעולה, רק הפעם, באופן זמני ותחת מחאה, וגיליתי, לצערי, שאני כנראה מאלה שהולכים עם העדר, רק כדי להוכיח שאני לא כבשה. תוך כדי ההליכה שפטתי את עצמי לקולא והגעתי למסקנה שאני אכן לא מושפע מלחץ חברתי, אלא רק מנטייה קלה לרצות כל בן אדם עם רעיון גרוע וביטחון עצמי, ונתתי עבודה במעלה הכפור.

ואכן לאורך הדרך היה הרבה מעלה והרבה כפור. כעבור מספר שעות טיפוס, משהקור גבר, מצאנו בקתה ריקה מאדם למרגלות אגם קפוא, להסתופף בה מעט ביחד על מנת להפשיר ולצאת ממנה, כדי לגלות שהטמפרטורה הוסיפה לצנוח, וכעבור עוד שעות שנראו כמו נצח, אפילו הגענו אל סוף המסלול, כדי לשמוע מיורם שהיום הקל כולו מאחורינו. ואכן, עוד מעט, לאחר ליל שימורים, איך שיעלה הקור, נעלה על בגדי ים ונצא לראפטינג סוער במי הפשרת השלגים. אמנם שניים מחברי הקבוצה החליטו לוותר, אבל החלטתי באופן דמוקרטי שהרוב קובע ובסוף היום, רגע לפני כניסת השבת, שוב אשקול בדיעבד האם בחרתי נכון.

לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק: