טור לשבת על פרידה מאוחרת, בטרם עת, מרופא הילדים שלי, יוסי, דוקטור שלי מוצלח. מוזמנים לשתף, מגיע לו.
כשהיינו ילדים והלכנו למשחקי כדורגל רכשנו כרטיס נוער מוזל. כשהתחלנו להתבגר עוד רימינו פה ושם כדי לא לשלם מחיר מלא, עד השלב הפתטי הזה, כשאתה בן 45 ואתה בא עם הבן החייל שלך לקופות ועדיין אתה מקווה שהכרטיסן החירש קצת עיוור, ועדיין אתה מספר לעצמך שאתה נראה ממש צעיר לגילך ושאולי הטריק הזה שוב יצליח לך בפעם האחרונה. ברוח הזו אף פעם לא גיליתי לרופא הילדים שלי, ד״ר יוסי הייפרט (אותו הכרתי מהבריכה ומהטניס מאז ילדותי), שכבר עברתי בקצת את הגיל, והוא בתמימותו לא קלט והמשיך, עד השבוע, להיות רופא הילדים שלי ושל ארבעת ילדיי.
לפני מספר שנים, כשחליתי בכמה מחלות קשות התחלתי לחשוד בו. בעקבות ניתוח להסרת גידול במוח נשארתי עם אפילפסיה ופעם אחר פעם (עד שנמאס לי והפסקתי), הייתי מקבל התקף ומאבד הכרה, ללא הכנה מוקדמת, למשך שעות. בכל פעם בה התעוררתי ראיתי אותו עומד ליד יעלי, בבית שלנו (הוא היה סוגר את המרפאה וטס אלינו). בכל פעם יעלי הביטה בי בדאגה ובפחד נורא והוא הביט בי בחיוך מרגיע. בשלב הזה חשדתי שהוא קלט שאני כבר לא ילד וגם התחלתי לחשוד שאולי יש ביניהם משהו, איך כל פעם שאני קצת לא בעניינים אני מתעורר כדי לגלות את אותו גבר זר נמצא עם אשתי בבית שלנו.
נזכרתי בסיפור על אישה שהיתה אצל המאהב שלה ולפתע קיבלה שיחת טלפון. היא ענתה, שוחחה קצרות, סיימה את השיחה במילים: ״ זה בסדר מאמי, אני מבינה, כשתסיים תגיע״ וניתקה. המאהב שלה שאל אותה מי זה היה והיא סיפרה לו: ״זה בעלי, הוא התקשר לספר לי שהוא קצת מאחר בגלל שהוא משחק איתך טניס עכשיו״, ומאחר שיוסי שיחק טניס במשך שנים, זה, כמובן, רק הגביר אצלי את החשד.
לא פעם יוסי תפס אותי על חם שוחה במים הקרים בבריכה (הוא הקפיד על שחייה יומית), והזכיר לי שאסור לי לשחות (להתקף אפילפטי במהלך שחייה יש סיום צפוי). אני הזכרתי לו שכעו״ד שלו שמטפל בבעיותיו גם אני מכיר היטב את תיקו הרפואי, שכבר לא מתכתב היטב עם ריצה על מגרשי הטניס, ושנינו שמרנו על מאזן אימה וסיכמנו שכנראה אפשר לחיות לנצח רק אם נוותר כליל על כל הדברים שעושים לנו חשק לחיות לנצח.
בעקבות האזהרות שלו הקפדתי לשחות, בעיקר בתחרויות, כשקשור אלי בלון-מצוף מאחורה, להקלת החיפושים במקרה של טביעת אמת (כיום זו נורמה בתחרויות בים הפתוח) והקפדתי גם להתפלל שלא יבוא התקף מפתיע, דווקא כשאני בעת רכיבת אופניים במהירות 50 קמ״ש בירידות חדות.להפגת החששות שלו סיפרתי לו על הבחור שאמר שהוא מעדיף למות תוך כדי שינה, כמו סבא שלו, ולא למות בצרחות אימה כמו סבתא שלו שצרחה: ״ שלמה, אתה נוהג, נרדמת, אנחנו עוד נעוף לתהום״.יוסי מצידו צחק, השתכנע ואמר שאם כבר למות, עדיף למות באמצע פעילות ספורטיבית, ושנינו המשכנו לטמון את הראש בחול או במים ולשחות עד הקיר או עד העונג הבא, כדי לשוב ולהוכיח לעצמנו שיש חיים לפני המוות ושבמסגרת הלבטים הפילוסופיים אם יש ״העולם הבא״, אנחנו לגמרי מאמינים, עד להודעה חדשה, בעולם הזה.
ביום שבת בצהריים, נדב, הבן של יוסי, שלח לי הודעה שאבא שלו מונשם ומורדם. כמו נבואה רעה שהתגשמה, יוסי קרס לפתע באמצע משחק טניס סוער עם חבריו הקרובים. ביום רביעי ליווינו אותו בדרכו האחרונה. היו שם מאות אנשים דרכם גיליתי, לראשונה, שלא הייתי היחיד שלו, ובמקביל, הוא היה רופא הילדים של המוני מבוגרים שלא הגיעו לפרקם ושמיאנו להתבגר בעיתם. יוסי מצידו הגשים את החלום למות בריא על מגרש הטניס, אבל דחיינות לפעמים היא תכונה מבורכת ויש חלומות שלא דחוף להגשים ואולי היה עדיף שיישארו רק בחלום.
יש משהו אכזרי במוות, כשהוא לא נותן לך זמן להתכונן אליו. יש משהו אכזרי במוות, כשהוא כן נותן לך זמן להתכונן אליו. יש משהו אכזרי במוות, שמזכיר פעם אחר פעם שאיש לא ייצא בחיים מהחיים האלה. יוסי, דוקטור שלי מוצלח, הלך. איך כואב הלב.
(בעזרת ai ניסיתי לצייר אותו בדיוק כמו שארצה לזכור אותו.)
הכנסו לפוסט שם תוכלו לקחת חלק בדיון:
טור לשבת מהחוף של חלדיקיקי ביוון, על הפעם הראשונה בה טסתי לחו״ל ולא על חשבוני, מקווה שתיהנו. אני נהניתי. מוזמנים לשתף. במשך שנים ארוכות בהן ניהלתי את המשרד שלי השתדלנו
טור לשבת על צפרדעים, נסיכות ועו״ד שמתלבטים שנים מתי נכון להתחיל לנשק. מקווה שתיהנו מוזמנים לשתף. ולפני שנעלה על טורים, אני מבקש להגיד תודה לכל מי שקנו השבוע את הספר
טור לשבת, לרגל לידתו, בשעה טובה ובמזל טוב, של ספרי החדש. טקס ברית המילים נערך בחוג המשפחה וייקרא שמו בישראל ״ ואז מה?״. ואז מה? הפעם, אחרי 16 שנות טור,
