טור לשבת, הפעם על פיתוח היכולת לבקש עזרה, על ההזדמנות להגיד תודה ועל סגירת מעגלים והחיבור בין השניים. מקווה שתיהנו, מוזמנים לקחת מזה משהו ( בתנאי שלא תשכחו להחזיר), ומוזמנים לשתף.
לאחר שסיימתי חודשיים וחצי של טרקים בהרים, חזרתי לרגע הביתה, חלצתי את תרמיל הגב, פשטתי את נעלי הליכה, אפסנתי מקלות הליכה ומעיל גשם ואז ארזתי בגד ים, משקפת ומספר חברים והתחלתי את המשך המסע. הפעם אחרי הטיול מהר להר, הגיע הפרק של המסע מים לים, שכרתי קטמרן, נחתנו ביוון ויצאתי להפלגה בין האיים עד סוף חום יולי אוגוסט, שאז חוזרים הביתה למטרת עשייה.
החברים הראשונים שהזמנתי למסע, סוגרים איתי מעגל מרתק מים לים. לפני מספר שנים, כשעברתי קיץ פחות נעים, שכלל בשיאו גם ניתוח להסרת גידול במוח שהותיר, לצערי, גם אפילפסיה, הוזמנתי לרופא שבישר לי שלא אוכל להמשיך לנהוג ולא אוכל להמשיך לשחות. את רישיון הנהיגה נאלצתי להפקיד, אבל את רישיון השחייה לא.
החיים, באופן כללי, הם פרידה מדורגת מיכולות וכישורים שפעם היו מובנים מאליהם. אני זוכר, אז, שיצאתי לחנייה להיפרד מהרכב שלי ולאחר מכן נכנסתי לחצר הבית, בה בניתי סמוך לפני כן בריכת שחייה, שהיתה הגשמת חלום חיים, כדי להיפרד ממנה בכאב בשיא הקיץ, לפני שמיצינו את הקשר בינינו והרגשתי איך אוזל לי החופש בטרם עת.
שם, אצל הבריכה, התחלתי ללמוד שאובדן יכולת הוא לא סוף הסיפור, אלא רק שינוי בעלילה בסיפור שאתה ממשיך להיות הגיבור שלו. לוח השנה לימד אותי אז, שצליחת הכינרת, אירוע שאני לא מפספס, תתקיים שבועיים לאחר מכן ושבתוך זמן מאוד קצר, אני חייב לפתח, מאפס למאה, את הכושר לבקש עזרה.
רכשתי אפוד ציפה מסורבל, שמאפשר לא לטבוע גם במקרה של התקף אפילפטי ואובדן הכרה, וידאתי שלפני הצליחה מסירים לי את התפרים מהראש ומהבטן (הניתוח בראש לא היה היחיד באותו קיץ) ובעיקר פניתי לחברים הטובים שלי, לשאול ולבקש שיסכימו לשחות לצידי, למקרה של התקף אפילפטי, כדי שידאגו להפוך אותי, כי להיות עם הפנים במים, במקרה כזה, זה על הפנים.
זו היתה צליחה משונה ומעט קשה יותר מהרגיל. מאוד התאמצתי וחשתי קצת כמו במטס במים, כשסביבי, במבנה, חברים טובים ששוחים עם עין אחת פקוחה מעל המים. כשחשתי את היבשה בסוף הצליחה וקיבלתי מדליה, לחמניה ושקית שוקו, הבנתי לראשונה שמכאן עפים הלאה.
יש סיפור על אישה שנוסעת באוטובוס צפוף מנשוא והומה נוסעים, כשהיא חשה שצמוד לישבנה עומד נוסע זר. היא מסתובבת אליו ושואלת: ״אתה רואה איך אתה עומד?״ הוא מתנצל במבוכה ומסביר שהוא פשוט לא יכול לזוז ואז הגברת אומרת לו שיואיל ויפנה מקום לגבר אחר שכן יכול לזוז. אכן לפעמים אנחנו תקועים ללא יכולת. זה בדיוק הזמן לפנות לכאלה שכן יכולים לתת עבודה ולהתחיל לפתח את היכולת להיעזר.
בימים כאלה אתה לומד שהחיים לא שואלים אותך מה איבדת, אלא רק האם אתה מוכן להמשיך, זה בדיוק הזמן להבין שבקשת עזרה היא לא סימן לכישלון, אלא דווקא בחירה בסיכוי. לפעמים בקשת עזרה זה הדבר היחיד שמפריד בינך לבין הייאוש וזו בעצם האינדיקציה הכי טובה לכך שבחרת להמשיך הלאה.
מאז חלפו ימים. רישיון הנהיגה חזר כעבור שנתיים וקניתי לי שוב רכב. חזרתי להשתתף בתחרויות אקסטרים (כאשר במקצי השחייה צמוד מאחוריי קיאק אישי למקרה של טביעה מזדמנת, בכל זאת יש גבול לחברות וגם קשה בימינו למצוא חברי אמת למשחה של 10 ק״מ), אבל אין ספק שפיתוח היכולת לבקש עזרה ולהתחיל מחדש מלמטה- היו האימון והתרגול הטובים, הקשים והחשובים בחיי.
אומרים שציפור שמגיעה מארץ רחוקה מרשה לעצמה לנחות על ענף עץ שאינה מכירה לא בגלל שהיא סומכת על הענף, אלא מפני שהיא סומכת על עצמה. זה מאוד חשוב, אבל לעיתים לא פחות חשוב ללמוד לסמוך על אחרים. חשוב לתרגל את זה ולדעת לשחרר במקומות הנכונים.
אז את הפרק האחרון במסע שלי אני מקדיש לים. לשבוע הראשון צירפתי את גל, אילן וציקי השלושה ששחו לצידי שם בכינרת בשיא החולשה והעוצמה שלי ( נשאר בקטמרן גם מקום לבנות הזוג ואפילו עוד קצת). אתמול קפצנו ביחד למים, לראשונה באותו הרכב מאז הצליחה ההיא בכינרת. מבחינתי סגרתי מסע מים לים. שוב שחיתי לצידם (הפעם עם יותר ביטחון עצמי) ונזכרתי כמה חשוב לא לוותר, לזכור להרים ידיים- רק בתנועות שחייה, להיות אמיץ לבקש סיוע, ובסוף הפרק- בעיקר לזכור גם להגיד תודה שהם היו שם. אתמול, בלב הים, כששחיתי לצידם והקשבתי היטב נדמה לי שממש הצלחתי לשמוע את השקט שאחרי הסערה.
כן, להגיד תודה זה לעצור רגע ולהבין שלא הגענו להישגים שלנו לבד, זה לדעת לחיות בשלום עם מה שיש לנו וגם לדעת לסגור מעגל. בשנתיים האחרונות נוספו סביבנו אלפים רבים שחטפו, שזקוקים לעזרה, שאיבדו יכולות באופן מפתיע ושחלקם טרם הספיקו לפתח את היכולת לבקש עזרה. בימים הספורים בהם הייתי בארץ נפגשתי עם ניר הכהן, מנכ״ל עמותת אתגרים- שמחברת בין אנשים עם לקויות ופציעות לבין הגשמת האתגרים שלהם- באמצעות אנשים טובים שנמצאים שם עבורם. מספר הנכים בארץ גדל מאוד ויש להם רק 1500 מתנדבים. מה שנשאר זה רק ללמד אותם לבקש עזרה וללמד אותנו לתת אותה. שווה מחשבה.
לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק:
טור לשבת מהחוף של חלדיקיקי ביוון, על הפעם הראשונה בה טסתי לחו״ל ולא על חשבוני, מקווה שתיהנו. אני נהניתי. מוזמנים לשתף. במשך שנים ארוכות בהן ניהלתי את המשרד שלי השתדלנו
טור לשבת על צפרדעים, נסיכות ועו״ד שמתלבטים שנים מתי נכון להתחיל לנשק. מקווה שתיהנו מוזמנים לשתף. ולפני שנעלה על טורים, אני מבקש להגיד תודה לכל מי שקנו השבוע את הספר
טור לשבת, לרגל לידתו, בשעה טובה ובמזל טוב, של ספרי החדש. טקס ברית המילים נערך בחוג המשפחה וייקרא שמו בישראל ״ ואז מה?״. ואז מה? הפעם, אחרי 16 שנות טור,
