טור לשבת, נכתב במיוחד לכל קוראיי הנאמנים, בני הדור שלא ידע את יוסף, שהיו מאושרים לקבל טעימה מיעלי בשל היעדרי בשבוע שעבר, ומייד הציעו לה להחליף אותי (גם בכתיבת הטור). אז דעו שליעלי יש דף משלה, דף מרתק, רציני יותר, עשיר בכתיבה משובחת ומי שעובר אליה, מוזמן לחזור לכאן מעת לעת. מקווה שפה ושם, תיהנו פה ושם. ובזה סיימתי לכתוב על המשפחה ואני עובר לכתוב על האחים שלי. מוזמנים לשתף ולחשוב דווקא על האחים שקיבלתם במסע החיים שלכם ומה אתם עושים עם זה.

כשבחרתי לצאת למסע שלי (לפני חודשיים וחצי), אני בעיקר נסעתי רחוק כדי להתקרב לאנשים. לכל טרק ניסיתי לחבר אלי אנשים אחרים כדי שנהיה קצת לבד ביחד, בתקווה שהם ילכו איתי על זה. הפתגם הידוע אומר שעדיף שכן קרוב מאח רחוק, ואני חושב ש״אחי״ עדיף- זה אח קרוב, חלופה שהפתגם הידוע לא מאפשר. באופציה שמבקשת שנבחר בין ראש לשועלים לבין זנב לאריות- לדעתי חובה ללמוד להסתפק בהרבה ולנסות ללכת על האופציה השלישית, המקסימלית- להיות ראש לאריות.

לטרק באוסטריה הצטרפו אלי אחי הבכור שמוליק (65), אחי הצעיר, צפי (50) ובמקום אחותי, מיכל, שלוקה בנטייה זמנית להברזה קבועה, הצטרף גם יוסי, החתן של שמוליק. לפני שהם טסו אלי, אמא שלי, שלא אוהבת לשים את כל הביצים (פרי בטנה) בסל אחד, ביקשה ממני אישית לשמור עליהם בדרך וביקשה מהם אישית שלא יסכימו ללכת בדרך שלי.

למזלי, שמוליק אחי הגדול סומך עלי בעיניים עצומות (במשך עשרות שנים ועד הטרק הזה) והוא לא בדק את המסלול, וצפי, ממילא צעיר מדי מכדי להבין. האמת, עד גיל 6 הייתי עסוק בלשכנע את הוריי להסתפק ב-3 ילדים, זאת, גם מאחר שלא היה לנו חדר לילד רביעי והערכתי שרק אני צפוי לשלם בחדרי על הבאתו הפזיזה לעולם, וגם, כמובן, משיקולי חלוקת הירושה העתידית. ואז צפי נולד. זה לא שינה לי והמשכתי לנסות לשכנע אותם לוותר עליו, אבל אז, אחרי שהכירו אותו, למרות שכבר נטו להסכים איתי, הם גילו באיחור שהרעיון אינו פרקטי יותר. בקיצור, לגדול עם אח זה בעיקר ללמוד כיצד לחלוק ולשתף דברים באהבה מתוך כפייה וחוסר רצון- וכך, מגובשים מאי פעם- יצאנו לדרך.

כעבור 20 הדקות הראשונות של הטיפוס בהר, שמוליק נזכר ב-65 השנים שהוא עמס על גבו והתחרט על הבחירה שעשה. שכנענו אותו שלא נשאר לו הרבה, ואכן, כעבור עוד 12 שעות צעידה, כשהגענו סופסוף אל הבקתה של סוף היום הראשון, הוא התוודה שהוא היה בטוח שאכן לא נשאר לו הרבה, ולאורך מרבית הדרך הוא תהה האם יש סיכוי שיקראו את הטרק או לכל הפחות את ההר הזה על שמו. כשהגענו לבקתה, עם הנץ החושך, כבר לא היה לו אוויר ומה שהציל אותו ברגע האחרון, היה פאקט סיגריות שהוא הטמין בתיק הגב שלו. אחרי כל השנים הללו ביחד, לגלות לראשונה שאחיך לוקה בפחד גבהים, דווקא בעיתוי ובמיקום הזה, לא היה מוצלח במיוחד.

בשלב הזה, רגע לפני שנשכבנו לישון במיטות קומותיים- (שמוליק וצפי ישנו למטה כי הפעולה המורכבת של הרמת הרגל כלפי מעלה, בדיוק לא עבדה להם-ראו תמונה), אני נפניתי לשכנע את שמוליק לצעוד איתנו בבוקר המחרת. צפי התערב איתי על כיליה, טחול ושתי אונות מהכבד שאין לי סיכוי לשכנע אותו, אני מצידי התערבתי על כיליה אחת (של שמוליק) שאשכנע אותו, הפעלתי את כל כובד שכנועי ואכן הפסדתי בנוק-אאוט. מהיום השני המשכנו לטפס בהרכב חסר.

בהמשך התחזקנו גופנית ואת היומיים האחרונים של הטרק עשינו ברצף ביום אחד כדי להקדים ולחבור לשמוליק יום לפני המתוכנן. שמוליק כל כך שמח לראות אותנו ולגלות סופית שהוא חי, עד שהוא קיבל ביטחון ויצא בחושך ובגשם לעשן משמחה ואנחנו שמענו מרחוק את רעש ה״בום״ של נפילתו מפלח את דממת הלילה. וכעת, אחרי שחבשנו לו 2 ידיים וברך אחת- הוא יכול לספר בגאווה שהוא חזר פצוע מהטרק.

בקיצור, אחים זו מתנה שאי אפשר לבחור, אבל אפשר וצריך לטפח. בעולם של אי וודאות וסערות, אח טוב הוא ממש עוגן ואח רע, זה משהו שצריך ואפשר לתקן. בסוף, אחים זה הקהל שמעודד אותך ביציע בקרבות הכי קשים של החיים ושלושתנו עברנו ב-6 השנים האחרונות קרבות שלא האמנו מעולם שנחווה אותם, וגילינו- זה כלפי זה, פעם אחר פעם, שבשביל כל העולם אתה מישהו, אבל בשביל מישהו אתה כל העולם. וכן, היינו שם אחד בשביל השני (אני תמיד יכול לסמוך על שמוליק בעיניים עצומות שאת משולש הפיצה האחרון שיישאר לו הוא ייתן לצפי), וכאן במשך שבוע היה מרתק לעבוד על עוד חיזוקים של הקשר הזה.

אז אחרי שאספנו קצת נוסטלגיה ומורשת קרב לשנים הבאות, נפרדנו בתחנת הרכבת, אני התקשרתי לאמא להזדכות מולה על האחים שהייתי חתום עליהם, ועליתי על רכבת לדולומיטים (7 ימי טיפוס אחרונים) ואילו האחים הנפלאים שלי המשיכו ארצה, חזרה לאחריות של אמא. אומרים שחברים זו המשפחה שאתה בוחר לעצמך. חשוב להבין גם שמשפחה יכולה להיות החברים שאתה בוחר לעצמך. פשוט חשוב לעבוד על זה וכדאי לעבוד על זה כבר כעת. לחיי האחים שזכינו לקבל.

לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק: