טור לשבת, קצת על טעויות, ילדים ביולוגיים, מבוכה וצרור עצות וסיפורים איך עם קצת כוונות טובות תמיד ניתן לשפר את המצב לרעה. מקווה שתיהנו, מוזמנים לשתף.

בשבוע שעבר יצאתי עם נועם (12) לאימון השבועי שלנו בחדר כושר. כשהצעתי לכל אחד מהילדים שלי פעילות משותפת של הורה וילד, נועם הסכימה שנעשה ביחד אימון שבועי בחדר כושר, אבל כל אחד עם מאמן אחר ובתנאי שלא אגיד שם כל הזמן שאני אבא שלה. כשהיינו סמוך למכון, ראיתי אישה עומדת מחוץ לבניין ומעשנת, סברתי לרגע שהיא למדה איתי ביסודי. לא ראיתי אותה במשך 43 שנים מאז ופניתי אליה ושאלתי האם היא.. (מטעמי מה שקרה בהמשך השם שמור במערכת) והיא אימתה את הערכתי.

שוחחתי איתה בהתלהבות כמעט מספר שניות ואז נזכרנו שאין לנו על מה. כדי להציל את הרגע שאלתי אותה: "ומה הספקת מאז, בעל? ילדים?" והיא ענתה לי בעצב: "ילדה אחת" ומעומק צערה, כשאמרה "ילדה" חשתי שהיא עצובה ומתחרטת ולא הייתי בטוח האם זה על הבעל שאין לה או על כך שהיא לא זרקה כבר אז את הילדה וגידלה במקומה את החסידה שהביאה אותה, ובתגובה הנהנתי לעברה עשרות שניות ספורות במבוכה, בסופן פניתי אל נועם ואמרתי לה, בניסיון לשנות נושא "את רואה נועם, אני מכיר אותה מהיסודי" ונועם, כפרה עליה, שחשה במבוכה שנצרה, מייד נזעקה לסייע לי ושאלה אותה: "מה לימדת את אבא?" בשלב הזה, אחזתי בידה של נועם, אמרתי לחברה (שאכן תמיד נראתה בוגרת לגילה) שאנחנו מאחרים לאימון ועזבנו בזריזות את זירת הפיגוע.

הסברתי לנועם, שהצעירונת הזו היא בת גילי ושהיא לא היתה המורה שלי ביסודי. נועם נותרה בהלם ומייד הציעה שנחזור אליה ושהיא תסביר לה שתמיד סיפרת לה שהייתי תלמיד גרוע ולכן היא התכוונה לשאול האם היא עזרה לי בלימודים. מלמלתי לנועם שזה לא בטוח רעיון טוב במכלול נסיבות מקרה, הסברתי לה שלא מכבים שריפה עם נפט, ששקר טוב מחייב תכנון מוקפד, שלפעמים גם שתיקה היא אופציה, שלדעתי היא כבר תיקנה את המצב מספיק ליום שלם וגם, למען האמת, חששתי שהיא תפנה אליה ופשוט תשאל אותה האם היא עדיין אוהבת את הטבע למרות מה שהוא עולל לה.

אמרתי לנועם שלפעמים התיקון מדרדר את הדברים יותר, וסיפרתי לה על המקרה של האיש בחתונה שאמר למי שלידו: "לא ידעתי שהחתן כל כך שעיר" ונענה מיידית: "זה לא החתן, זו הכלה והיא הבת שלי" וכדי לצאת מהמבוכה הוא התנצל ואמר: "מצטער, לא ידעתי שאתה האבא של הכלה" ובתגובה נענה: "אני לא האבא של הכלה, אני האמא שלה", והסברתי שזו דוגמא שלפעמים הדברים ממש מושלמים כמו שהם וחבל לנסות להוסיף ולתקן אותם. נועם הציעה שהיא לפחות תחזור אליה להגיד שהיא לא התכוונה להעליב ובתגובה סיפרתי לה על הבחורה שנכנסה לחנות מכולת, רכשה מילקי אחד, עגבניה אחת ופיתה אחת, והמוכר בקופה אמר לה: "אני יכול לשאול אותך משהו ותבטיחי לי שלא תיעלבי?" היא שאלה מה הוא רצה לשאול והמוכר שאל, האם היא רווקה. הבחורה השיבה בחיוב ושאלה: "איך ידעת, האם זה בגלל שקניתי מילקי אחד, פיתה אחת ועגבנייה אחת?" והוא השיב: "לא זה בגלל שאת נורא מכוערת". ובקיצור, הבהרתי לה שההתנצלות אינה חזות הכל ולא תמיד יש בה לרפא דברים, לא מראש ולא בדיעבד.

נועם התנצלה בפניי על אי הנעימות שגרמה לי. הסברתי לה שזה בסדר ושהאחים שלה כבר חישלו אותי במעלה השנים. סיפרתי על מקרה מפעם בו פגשתי את אריה גבאי, שגם למד איתי ביסודי, חזר בתשובה וכשנפגשנו הוא בעיקר זיהה אותי, שכן כולו היה בגדי חרדי, כובע רחב שוליים ושערות זקן שכיסו את פניו, לחייו, עיניו ומצחו, באופן שהוא היה בלתי ניתן לזיהוי. יונתן שהיה אז בן 5, אחז בי בהתרגשות, הביט לעבר מה שהיה אריה ושאל אותי באימה: "אבא, זה הקדוש ברוך הוא?" ואני בתגובה נאלצתי להתנצל על בורותו. ועוד סיפרתי לה שעמית, אחותה הבכורה, עלתה על כולם וכשהבוס של יעלי התקשר פעם אלינו הביתה לבקש לשוחח איתה, היא אמרה שאמא לא יכולה כי היא עושה קקי הרבה זמן, ושפעם אחת היא אפילו הגדילה לעשות והתלוננה בפניי שחברתה לכיתה מבטיחה לבוא איתה לימי הולדת של בנות הכיתה ובסוף לא מגיעה. מאחר שהכרתי את המקרה מקרוב, הסברתי לה שמדובר בילדה מבית קשה יום וייתכן שהיא נמנעת מלהגיע כי הוריה לא יכולים להרשות לעצמם לקנות מתנת יום הולדת. עמית גילתה הבנה והתחשבות ובפעם הבאה שבאתי לקחת אותה מאותה חברה, כשאני במרכז הסלון עם זוג ההורים, עמית אמרה לי: "אתה יכול להירגע, אבא, שאלתי אותם והם אמרו לי שהם לא עניים", ככה שידעתי רגעים קשים יותר בחיי כהורה.

נועם שאלה אותי אם לי אין אירועים מביכים כאלה. אמרתי לה שאני המון פעמים לא מזהה ולא משייך אנשים שפונים אלי בצורה שממנה אני אמור להבין שאנחנו מכרים ותיקים, וזה מאוד מביך, אבל מפשלות העבר שצברתי, אני מנסה לא להחריף את הסיטואציה ולא לדרדר אותה מרגע לדודלי. סיפרתי לה שזה היה קורה לי פעמים רבות במשרד כשלקוחות היו נכנסים אלי לחדר בהפתעה ושאלו אותי מה קורה בתיק שלהם, כשאני כלל איני יודע מי הם, ואחרי שהסתבכתי לא אחת, לחינם, בשקרים ואי נעימויות, אמא נתנה לי עצת זהב, במקרים הללו, פשוט להגיד להם לחזור למזכירות לבקש מהמזכירה שתביא לי את התיק שלהם. עם המזכירות סגרתי שבמקרים כאלה יבינו שאין לי מושג מי הלקוח, הן תשאלנה אותו לשמו, תלכנה להביא את התיק ובינתיים אדע מהן את שמו וכך אתאפס.

נועם שאלה האם זה עבד? בתמורה אמרתי לה שזה עדיף על האלטרנטיבה וסיפרתי לה על האיש שהלך לעשות קניות בסופר, שם הוא ראה אישה מעט מוכרת לו שהנהנה אליו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים על כך שהם מכירים זה מכבר. הבחור המובך שאל אותה: "אנחנו מכירים?" והיא ענתה לו: "אתה האבא של אחד הילדים שלי". הבחור מוכה הלם, שלא נטה לבגוד באשתו מאז החתונה ניסה להיזכר ואז שאל אותה: "את החשפנית ששכבתי איתה על שולחן הסנוקר במסיבת הרווקים שלי, לפני 10 שנים, כשכל החברים שלי מריעים לי והחברה שלך חובטת לי בישבן?" והיא השיבה: "לא, אני המחנכת של הבן שלך, שלומד אצלי בכיתה". ולכן, הוספתי, עדיף לעצור ולברר רגע לפני הסלמת המצב. נועם הביטה בי בגועל, הזכירה לי שלמרות שגם היא בוגרת לגילה היא רק בת 12 ומייד נזכרתי שאת הטקט ואת כושר ההבכה הילדים דוקא לא ירשו מאמא. התנצלתי.

נועם מיאנה להירגע ואמרה שלא נעים לה ממה שהבחורה מהכיתה שלי תחשוב עליה ושהיא (נועם) לא תשכח את האירוע הזה בחיים. הסברתי לנועם שלא תהיה מודאגת ממה שהאישה הזו תחשוב עליה, שכן היא לא חושבת עליה בכלל, מאחר שברגעים האלה היא דווקא בכלל עסוקה בשאלה, מה נועם חושבת עליה, ושאם פעם חשבתי שהחיים זה 10% מה שקורה ו-90% איך שאתה מספר את זה, אז למדתי עם הזמן שהחיים הם 10% מה שקורה ו-90% איך שאתה מתנצל על זה, ואמרתי לה שתזכור, לתמיד, שהדברים שאנו זוכרים הכי טוב אלה הדברים שאנחנו הכי מתאמצים לשכוח, ושגם האירוע הזה הוא שיעור לחיים ושיש אנשים שלומדים מהטעויות שלהם, יש אנשים שלומדים מהמבוכה שלהם ויש אנשים מהקטגוריה השלישית –אלה שלא לומדים אף פעם משום דבר, ושאני הכי סומך עליה בעולם, שאין בה אפילו תכונה שלילית אחת, שלא ניתן יהיה לתקן אותה בגלגול הבא שלה.

ואז, אז התחבקנו בלי שאף אחד יראה, הבנו שהמצב אבוד, נכנסנו לאימון ונועם הקפידה להתעלם ממני עד סופו

לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק: