טור לשבת, שמוקדש למיונים של החפצים בבית הוריי לקראת השבת האחרונה שלהם בביתם ורגע לפני שהם עוברים לדירה האחרונה, כדי שבפעם הראשונה בחייו, קצת אחרי גיל 90, אבא יזכה לגור בבניין עם מעלית ואמא תוכל להקדיש חוצץ נוסף ״תשלומי מעלית״ לקלסר הקבלות המיותרות. מקווה שתיהנו ושתיזכרו במה שאף פעם, בעצם, לא שכחתם. מוזמנים לשתף.

בחודשיים האחרונים אמא ממיינת את חייה לאחור בקומה השנייה של דירתם, שהפכה, בלי משים, למוזיאון חיינו. במקום שהיה ראוי למגורי אדם אם רק היה שם מקום, מסודרים באי סדר מופתי פריטים שלא נס ריחם, מחולקים למספר קטגוריות מובהקות של ״למה לא לזרוק״.

יש שם דברים שחבל לזרוק כי ״פעם הם יהיו שווים הון״, שם מככבים מגהץ פחם ומכשיר וידאו מקולקל תוצרת sharp, לצד דברים ש״לך תדע מתי נצטרך אותם״, כמו ספר טלפונים ״ דפי זהב״ 1985 (בכריכה רכה), שהוא אולי הדרך היחידה כיום להתקשר לבתי עסק שנסגרו בשנות ה-90׳, מעליהם מונחים דברים ש״אני שומרת אותם בשבילכם״ (מבחנים שלי מהיסודי מהתקופה שעוד היה לי עתיד), מול חפצים ש״זה ממש כמו חדש״ (את חליפת הקורדרוי בצבע בורדו לבשת רק פעם אחת בבר מצווה של מישהו, לא חבל ככה סתם לזרוק?), וכאלה שבטח עוד ״פעם יחזרו לאופנה״, כמו המאוורר המקולקל, שחשוב לשמור למקרה שפעם תחזור האופנה של כתמי זיעה בבית השחי.

עצרנו, כמובן, על ערימת האלבומי. יש שם אלבומי תמונות עם דפים דביקים שכבר לא, עמוסים תמונות של אנשים מתים מלאי חיים, אלבומי קבלות, אלבומי ניצחון של מלחמות, כשפעם מלחמות הוכרעו והסתיימו, תמונות שאיש אינו מזהה, (היתה תמונה אחת שאחרי ויכוחים מרים הוסכם שהאיש המצולם בה הוא בן דוד, אבל אף אחד לא יודע של מי) והרבה תמונות של כמה היינו יפים וצעירים פעם כשהיינו צעירים ויפים ורק לא ידענו איך להתלבש.

במתחם של הדברים שרק צריך לתקן וזה עוד יעבוד, היו פטיפון בלי חוטים, מכונת תפירה ששוקלת יותר מהכספת המרכזית בבנק הפדראלי של ארה״ב, כיסא פיסח שאם ימצאו לו רגל תותבת יהיה ראוי למושב אדם ובטריות שנגמרו להן הבטריות.

אמא גם מצאה בשמחה גדולה את המפתח ספייר לרנו 12 הכתומה שמכרנו ב-1982 כדי לקנות כמו כולם סובארו 1300 סמ״ק בלי מזגן, ומה שהכי שימח אותה במציאת המפתח-ספייר היה ״הצרור״, כי התקבצו שם, כצרור שחובר לו יחדיו, גם המפתחות לתיבת הדואר ולמחסן של הבית הקודם ומפתח שהמחלוקת לאיזה דלת שכבר לא קיימת הוא שייך בוודאי תיפתר בהמשך.

בארגז פתוח שמוכיח שלא לכל סיר יש מכסה ( יש לנו במשפחה דודה בת 80, בלתי חתינה בעליל, שהמשפט על הסיר והמכסה הפיח בה תקוות שווא כמעט עד לאחרונה), מצאנו בובה קרחת, שאני לא מודה שהיא היתה שלי, חלקים בודדים של לגו, שכל ייעודם היה להוכיח לנו שלא כדאי ללכת יחפים בחדר וחוברת playboy שבטוח שהיא לא של אף אחד. ככל שהעמקנו פנימה במחסן, עלה בי חשד (לא רק בגלל הריח), שאנו עלולים למצוא שם את דורון מזר, גרי אקשטיין, את זה עם השפם מ״ הכל עובר חביבי״, את זה השיניים מלהקת ״איזולירבנד״ או דמויות אחרות שנצפו לאחרונה בשנות ה-80׳ וטרם עשו תוכנית ב״שידור חוקר״ על נסיבות היעלמותם.

בקלסרים עם ההוכחות ליום סגריר, מצאנו אישורים על תשלומי ארנונה ומים משנות ה-70׳ והלאה לפי סדר כרונולגי רץ, תעודת אחריות למקרר שנפטר לפני 3 מקררים, תלושי שכר שמוכיחים שההורים עבדו פעם, אישורים שהמועצה הפדגוגית מצאה אותנו, מדי שנה, ראויים לעלות כיתה, הזמנה לחתונה של ההורים ומברקים של אורחים שנאלצו להיעדר מהחתונה (ראו בתמונות).

מצאנו שם את מחבט השטיחים הדו שימושי, ששימר בילדותנו את אלמנט ההרתעה (אני מודה שהשטיח מהסלון חטף יותר), מצאנו קופסת גלידה עם שקלים ישנים, חוטים לשום מטרה, מטבע של 25 אגורות, תרופות שפג תוקפן ומי שיבלע אותן היום צפוי למות עד מחר, קצת אסימונים לשמירת קשר, וגם לוח שנה של 1979-התשל״ט, שקיבלנו מסוכן ביטוח חיים שמת צעיר. כמעט בכל קופסא מצאנו פיסות נוסטלגיה וג׳וק מפורק שאין הסבר איך הוא נכנס לשם ובעיקר מה, לכל הרוחות, היה לו לחפש שם.

אז זהו, אחרי עבודת מיון, קטלוג, איסוף ופיזור מפרכת שנעשתה במשך החודשיים האחרונים, בשבוע הקרוב נעבור לבדוק ולמיין את הדברים ביתר החדרים, רק הפעם בהרכב מורחב יותר כי הזמן דוחק. כן, מסתבר שהעבר לא עבר, הוא רק נערם, דומה כאילו הזמן עצר מלכת (העובש פחות) ולמדנו שאנו לא זקוקים לדברים מאחר שקשה לנו לזכור, אלא בעיקר כי קשה לנו לשכוח. וכן, מסתבר שבסוף המזכרות הללו זו אולי הדרך היחידה של הנשמה לשמור על הבית שכבר לא קיים יותר

לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק: