טור לשבת, כשמסע של כמעט 4 חודשים עומד להתכנס להקפה האחרונה וכשכל בני המשפחה הגרעינית שלי (ארבעה ילדים בני 12,22,25,27, שני בני הזוג של הגדולות ויעלי אחת), ממש משלחת מלאכי טובים, עומדים להתכנס ולהיכנס אלי הערב לקטמרן קטן ביוון, לשבוע אחרון. אז עגנתי לכבודם בנמל בפורטוחלי ואני מחכה. מקווה שנהנה, מקווה שייהנו, מקווה שתיהנו, מוזמנים לשתף.

פעם ב-2010, כשהגדולה שלי היתה עדיין מספיק קטנה כדי להסכים להצטרף והקטן היה מספיק גדול כדי שלא נסבול איתו, לקחתי את יעלי ו-3 ילדים שקרו לי עד אז ונסענו לגיבושון משפחתי של 7 חודשים בקרוואן סביב העולם. אז, הוצאתי אותם לשנה מבית ספר כדי שיוכלו ללמוד מה שצריך, כמו שצריך. הפעם, בצוק העיתים, הם מגיעים רק ל-7 ימים ובלית ברירה ניאלץ להעביר את כל החומר הלימודי יותר במרוכז.

אז רגע לפני שאני מאבד שליטה עליהם, חודש לפני שעמית נופלת בברית הנישואין ושנייה לפני שהם כבר לא מסכימים להצטרף אלינו (האמת, אני די בהלם שהילדים ובעיקר יעלי עדיין מוכנים להצטרף אלי), גירדנו עוד שבוע שלם לבד ביחד- עוד הזדמנות לוודא שהם יוצאים לדרך עם מלוא הצידה שיכולנו לתת להם, עוד תזכורת שהשבט מאוד חשוב לכל חבריו ועוד תזכורת שאנחנו חבריו ושאנחנו שבט.

אז אני עדיין שוגה באשליות שהורה הוא מנהיג. אני מאמין שמנהיג מוצלח הוא בעיקר סוכן של תקוות ולא מדען של סיכונים (זה נכון לדעתי בבית מול בן זוג וילדים, אבל גם וביתר שאת מול העובדים בעסק), ולכן- במקום להזהיר אותם ממה שעלול לקרות, אם וכאשר, אני בעיקר עובד על להציג להם חלומות, יעדים לא רגילים וגם כמה דרכים אחרות. כן, גם אני חושב, לא אחת, שילדים ועובדים לא תמיד מקשיבים לנו, אבל אני מאמין שפעמים רבות הם מחקים אותנו, אז אני מנסה לבנות להם איזה מודל לחיקוי בעניין.

בסוף, ללא קשר למה שקורה לנו, בלי לשים לב, במרבית הזמן כולנו מספרים לעצמנו ולסביבה את סיפור חיינו או מקשיבים לסיפורים של אחרים. אנחנו אלה שבוחרים, איך לספר את הסיפור שלנו ואיך להקשיב לסיפורים של אחרים. כשאנחנו מתמקדים בלספר סיפורים מתקרבנים, באיך לא ובמי שהרס לנו, אנחנו מתמקדים בכוח שאין לנו, בלמה זה לא ואנחנו נחלשים. כשאנחנו מספרים עשייה והתקדמות- אנחנו מתמקדים בכוח שיש לנו ומתחזקים. לדעתי חשוב לספר את הסיפור בדרך בונה.

וההקשבה? כולנו מקשיבים לסיפור דרך ההיסטוריה שלנו, הערכים שלנו, האג׳נדות שלנו והמוטיבציות שלנו. אצל מי שחש חזק- הסיפורים יעוררו השראה, באחרים הם יעוררו חולשה. רגש חיובי הופך אירוע קשה לאירוע לימודי ובונה. רגש שלילי הופך אירוע קשה לטרגדיה.

אנחנו לא שולטים בכל אירועי החיים- מקסימום אנחנו שולטים באיך לספר אותם ובאיך להקשיב לסיפורים. אז נעשה שבוע של בניית היסטוריה, איסוף חוויות וגיבוש אתגרים ואג׳נדות חיוביות- ננסה להבין ביחד שלא ניתן לשלוט בכיוון ובעוצמת הרוח- אבל ניתן לכוון את הסירה בהתאם לרוח שנכפית עלינו- ונתמקד בזה, בתקווה להעניק להם בסיס לחלום, דרך משופרת לראות ולספר את סיפור חייהם וכלים להקשיב לטובה, הכל רגע לפני שהחיים ממשיכים להתחיל עבורם.

אז שוב הצלחתי למכור להם שלא בטוח שתהיה עוד הזדמנות לצאת בהרכב כל כך מלא, שוב, בתמימותם הכובשת, הם נפלו בפח ובעוד מספר שעות הם יבואו לכאן כדי לגלות שים שקט לא בונה מלחים מיומנים. הם יקבלו תפקידים על הסירה, וגם ייכנסו, איש איש, בלי משים, לתפקידים הרגילים שלהם במשפחה, הם יתרגלו קצת צפייה אל האופק, יתאמנו בלהגיע רחוק ויבינו, על בשרם, שלא תמיד אנו נמצאים על קרקע יציבה ושצריך ללמוד להסתדר בחיים עם שני סאפים ומזרון ים אחד, עם אמא מגוננת ואבא אחד שבעיקר דוחף אותם למים. אז זהו, הישרדות עונת קיץ 2025 מתחילה וכעת ניתן לשבט לומר את דברו. ובעוד שבוע? בעוד שבוע תם עוד מסע. אחרי 4 חודשים בדרך- אני מתגעגע אליהם ושמח לסיים את זה בדיוק בהרכב הזה. אני מתגעגע הביתה.

לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק: