טור לשבת, על טעות שעשיתי בפעם השנייה בחיי ועל כך ששוב הייתי כפסע מהניצחון המוחלט. מקווה שתיהנו, לפחות אתם, מוזמנים לשתף.

ביום שני האחרון הלכתי להיכל נוקיה, המכונה בפי הוותיקים "יד אליהו", כדי לצפות בתגרה ולהפתעתי פרץ במקום משחק כדורסל בין הפועל למכבי. הדרבי הקודם, בכדורגל, לא כלל את החלק הזה של האירוע, כך שהופתעתי לטובה מזה שהפעם ממש פרץ משחק, אבל אני את שלי חוויתי לפניו.

בכרטיס שרכשתי במיטב כספי, היו רשומים מספר האגף, מספר השורה ומספר המושב. הפעלתי את כל האינטיליגנציה שלי והגעתי ממש לנקודת הציון שרשומה בכרטיס. שם גיליתי שהקדים אותי אוהד שנחזה להיות חזק ממני, הצגתי לו את הכרטיס והוא וחבורה שלמה, שמהם דווקא לא הכרתי אף אחד אבל נראה שהוא כן, הסבירו לי שביציע הזה, הכרטיס לא מחייב והמליצו לי למצוא מקום אחר. מאחר שאני מאוד מאמין בחוכמת ההמונים, ומאחר שהבנתי שמראה המקום בכרטיס מסביר בקווים כלליים היכן תחטוף מכות אם תעמוד על שלך, אז במקום לעמוד על שלי הלכתי לשבת על של מישהו אחר במקום סמוך.

דקות ספורות אחריי הגיע למקום קשיש כבן 80, שאחז, מקח טעות, כרטיס ובו ממש יש מספר שורה ומושב. הוא גילה שסמוך למושב שלו עמד אוהד, סבר שהאוהד הזה פשוט שמר לו את המקום, נכנס ברווח הצר שבין האוהד לכיסא והתיישב בנחרצות. אותו אוהד המום החל לצרוח עליו כשאפיהם קרובים מדי זה לזה. היתה לי תחושה שהזקן לא מבין את הטעות שלו ובטעות של רגע, המלצתי לו שירד לשבת בשורה לפני שם היה מקום פנוי. יצר ההישרדות ואני שכנענו אותו לעשות זאת, אלא שהמקום היה שמור לחבר של שני אוהדים אחרים, אב ובנו, זה כבן 20 והשני כבן 50 שהחלו לאיים עליו בצעקות (לזכותם ייאמר שהם מקפידים קודם להזהיר) שיקום. קבוצת אנשים מהשורה שלפניהם, שמתנגדת עקרונית לאלימות מילולית, צעקה על האב ובנו, שצעקו על הקשיש, ואלה, האב והבן, בתגובה, זיהו שליד החבורה הזו יש עוד מקום פנוי והמליצו לסבא להתפנות לשם.

מסתבר שההמלצה הזו לא מצאה חן בעיני אותה חבורה, שמתנגדת לאלימות מילולית ומעדיפה לפתור סכסוכים באמצעות אלימות פיסית והם החלו להכות באגרופים את האב ובנו הממליצים. בשלב הזה גילינו שלאב ובנו יש חברים מהשורה שלנו, שקפצו על חברי השורה מתחת והקרב הפך מעט שקול יותר, קוראים לזה קרב 10, כשמכל אחד מהפלגים היו כ-10 לוחמים, שחלקם נפלו שדודים לרגליי. הכללים היו ברורים, מותר להשתמש רק באגרופים ובקללות ממריצות. השוטרים לא היו באזור והאמנתי בכל לבי, שהם מכים אוהדים ביציע סמוך ובקרוב הם יתפנו להכות את האוהדים שלידי, אבל אז הבנתי לחרדתי, שבשטח בו נמצאתי אין בלתי מעורבים ומאחר שאני נמצא בשורה מסויימת, אני לגמרי מטרה מוצדקת לחובטים מהשורה הסמוכה.

נזכרתי שמלחמות לא קובעות מי צודק, אלא מי נשאר והחלטתי לעזוב ולהתרחק מהמקום, אבל התקשיתי מאחר ששני לוחמים שכבו חבוקים על הרגל שלי, ולכן עסקתי בעיקר בלסמן לשני המחנות עם היד, שאני לגמרי נגד זה שיכו אותי. חשבתי גם להגן על הפנים שלי עם הידיים, אבל פחדתי שזה רק ירגיז אותם. בתחילת הקרב דווקא הערכתי שזה שנפל עלי ראשון צפוי לנצח, שכן, הוא אחד כזה שהבטן שלו נכנסה ליציע מספר שניות לפניו, וקיוויתי שהוא יידע לתרגם את נתוניו הפיסיים לכוח מתפרץ, אבל אחרי מספר שניות הוא התרכז בלשכב לי על הרגליים ולהביט ברצפה מקרוב. הנוכחות שלו הכבידה עלי.

בשלב הזה ראיתי שאבות אכלו בוקסים ושיני בנים תכאבנה ולמקום הגיעו עוד ועוד אנשים שמאמינים בשלום אמת ודוגלים בכיבוי אלימות באמצעות אש וניסו להפריד באגרופיהם בין הניצים. בשלב מסויים הבנתי שחשוב להכיר את חוקי הג'ונגל כדי ללמוד להתנהג כמו חיות וניסיתי לפנות ממני בהדיפות קלות עם הרגל חלק מהמתקוטטים שהכבידו עלי. וכעבור דקות, כפסע מהניצחון המוחלט של השורה שלנו, המכות הפסיקו ברגע, מאחר שהשחקנים של מכבי עלו למגרש ומאחר שכולם ביציע שלי הם אוהדי "הפועל", ממש כאחים זה לזה, ואז כולם, כאיש אחד הסתובבו עם פניהם למגרש כדי לקלל בטירוף את מכבי ואת שמעון מזרחי.

איך שחזרתי לנשום בצורה סדירה נזכרתי למה כבר כילד נשבעתי לא ללכת יותר לקטטות ספורט. כשהייתי ילד היה לי חלום להיות כדורגלן מקצועי. לימים הסתבר שהדבר היחיד שהפריד ביני לבין קריירה מזהירה ככדורגלן היה הכישרון, אבל עד אז, בעקבות אהבתי, הלכתי בכל הזדמנות לראות משחקי כדורגל באצטדיון ה"פחים" של הפועל ראשון לציון, עד האירוע ששינה את חיי.

היה זה משחק לחיים או למוות בין הפועל ראשון לבית"ר רמלה, בליגה א' כלשהי. קווי האורך של המגרש היו סמוכים מאוד לגדר המפרידה בין השחקנים לקהל. אני בדיוק עברתי אורח לתומי לאורך הגדר הזו, כשהקוון הבן אמו, לא הניף או כן הניף דגל לנבדל, מה שהרתיח מאוד אוהד שהיה סמוך למקום. הוא רץ לכיוון הגדר, קילל את אימו של הקוון ואז עצר לרגע, לקח תנופת צוואר לאחור, אסף בשנייה את כל מה שהיה לו באזור הלוע והאף וירק על הקוון את מלוא התמהיל אותו גיבש במקום.

למזלו של הקוון אני עברתי במקום ולפתע חשתי שאני רואה יותר טוב בעין שמאל. על דרך האלימינציה הבנתי בתוך זמן קצר שעין ימין שלי בלמה וניקזה בגבורה את כל מה שאותו ירקן ביקש להוציא על הקוון עקב חרון אפו. בדיעבד אני מעריך שהוא היה מאוד מנוזל באותה שבת ולמיטב אבחנתי, אולי, חלילה, זו היתה אפילו התחלה של ברונכיט. למיטב זכרוני זו היתה לגמרי הפעם הראשונה בה הגנתי בגופי על הרשות השופטת. עשיתי את זה בשלמות. אני לא בטוח אם אז גמלה בלבי ההחלטה לעסוק במשפטים, אבל לפי טביעת העין שלי, הבנתי שלפחות עם כדורגל סיימתי והחלטתי להפסיק ללכת למשחקים.

שנים ארוכות הקפדתי לקיים את ההחלטה, אבל ככה הם בני האדם, לפעמים הם חייבים לקבל תזכורות להחלטות הטובות והנכונות אותן הם קיבלו בעבר. אני את שלי קיבלתי. ואיך נגמר הקרב? הפועל ניצחה בנקודות ממש עם הבאזר.

לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק: