טור לשבת, לשבת האחרונה בשבי.

לכל איש יש שם ואנחנו כבר מכירים אותם, את כולם, כמעט ממש טוב. לגילי ולזיו ברמן התאומים מכפר עזה, מחכים ההורים, הקהילה, אמילי ומכבי תל-אביב, לאלקנה בוחבוט מחכים אישה וילד קטן שלא ראה את אבא מאז שמחת תורה לפני שנתיים, לבר קופרשטיין מחכה אבא, שעבר פגיעה מוחית קשה ולמד לדבר, בקושי רב, רק כדי לשוב ולהגות את שמו מעל כל במה, למקסים הרקין מחכה ילדה בת 3, לעומרי מירן שתיים, עלמה ורוני, שראו אותו נחטף מביתם בנחל עוז, לאלון אוהל מחכים הורים, פסנתר, רופא עיניים ואלי שרעבי, שאיבד בעצמו את הכל והבטיח לו, עוד שם במנהרה, שיילחם עליו בכל העולם עד שגם הוא יחזור. לגיא גלבוע דלל ואביתר דוד, שנפלו בשבי ביחד, כל כך מחכים בבית וכולנו תפילה שאולי לאביתר מחכה גם מנה חמה, אחרי שנחרדנו לראות את שלד האדם שנותר ממנו.

אבא של רום ברסלבסקי, המאבטח, עוד ממתין לו בכיכר החטופים, ואבא של יוסף חיים אוחנה עוד יושב ומחכה לו, מתפלל מול תמונות הצדיקים שרק יעברו עוד יום ויומיים בשלום וחולם שעוד יזכה לו, אבינתן אור שמע אולי שנועה ארגמני שלו כבר בבית, ומקווה שגם היא עוד מחכה לו, כי בטח יש להם על מה לדבר, לחיילים מתן אנגרסט ונמרוד כהן, שנשארו שבת, בשבת הלא נכונה, וידעו שהם יהיו האחרונים, אם בכלל, שיזכו לחזור, מחכות אמהות לביאות, ולמתן צנגאוקר מחכה עינב, שכבר איבדה מזמן את הקול וממשיכה לצעוק עד הרגע האחרון.

לשגב כלפון מחכה אמא ומחכה כל דימונה. ומחכים כאן גם לשני האיתנים מבין החטופים, לאיתן מור, הבן הבכור, מחכים 7 אחים קטנים ממנו ולאיתן הורן מחכה אחיו יאיר שהופרד ממנו אחרי תקופה משותפת בשבי ומחכים גם האמא והפועל באר שבע ולשני האחים דוד ואריאל קוניו מניר עוז מחכה ארבל יהוד ומחכה קהילה חבולה מקיבוץ ניר עוז, כדי לסיים לספור את מתיהם וחטופיהם ולנסות להתחיל להשתקם.

בפסקה האחרונה בטור שלי בשבוע שעבר כתבתי שלמרבית החגים האחרים יש איזה נס קטן (לחנוכה, לפסח, לפורים, ללג' בעומר וליום העצמאות שם נלחמנו נגד יוונים, רומאים, מצרים, פרסים וערבים) וביקשתי שהשנה, באיחור של כמעט היסטוריה שלמה, ידביקו גם לסוכות איזה נס קטן, נס שיביא לנו אושפיזין ומעט שמחה. בעולם שלנו בו כבר אין באמת ניצחונות מוחלטים, כל כך חיכינו עבורם ועבורנו לנס הקטן הגדול הזה.

אז התעוררתי אתמול לפנות בוקר ללמוד שיש עסקה. יצאתי החוצה לחצר, היורה ירה ולא היו עוד נפגעים. חשבתי שכבר יבשו עינינו מדמעות, שפינו כבר נותר אילם בלי קול, אחרי שהתפללנו שאת הגשם ייתן רק בעיתו ושייתן להם לשוב שוב לביתם והבטחנו שיותר מזה אנחנו לא צריכים, אבל אז, אחרי שנתיים ארורות כאלה- גיליתי שיש לי עוד מאגר דמעות לא מבוטל. ישבתי בחוץ, בגשם השוטף, חשבתי על כמעט 1000 אזרחים שלא יחגגו איתנו את השחרור הזה ועל עוד כמעט 1000 אנשי כוחות הביטחון –חיילים, שוטרים, לוחמי שב"כ ועוד, שנקראו אל הדגל ושילמו בחייהם במלחמה הארורה הזו, מלחמה שאולי סופסוף תיגמר בימים אלה, חשבתי על האימהות והאבות ועל בנות ובני הזוג והילדים שהתייתמו שלא יזכו לחיבוק גם בצאת החג הזה– ודווקא ברגע המשחרר הזה, הדמעות זלגו מעצמן והלב נקרע גם מצער.

חשבתי על "מגש הכסף" של נתן אלתרמן שדקלמנו בטקסים, כילדים, חשבתי על דור הצעירים המדהימים שיצאו להילחם על המדינה שלנו, ומלמלתי את המילים הכואבות והכל כך רלבנטיות לזכרם:

"והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת/ תעמעם לאיטה גבולות עשנים/ ואומה תעמוד קרועת לב אך נושמת/ לקבל את הנס האחד, אין שני. היא לטקס תיכון, היא תקום למול סהר/ ועמדה טרם יום עוטה חג ואימה/ אז מנגד יצאו נערה ונער/ ואט, אט יצעדו הם אל מול האומה. לובשי חול וחגור וכבדי נעליים/ בנתיב יעלו הם הלוך והחרש/ לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים/ את עקבות יום הפרך וליל קו האש. עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע/ ונוטפים טללי נעורים עבריים/ דום השניים יגשו ועמדו בלי נוע/ ואין אות אם חיים הם או ירויים. אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם/ ואמרה "מי אתם?" והשניים שוקטים/ יענו לה: "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". כך יאמרו ונפלו לרגלה עטופי צל/ והשאר יסופר בתולדות ישראל."

כל כך ממזמן וכל כך עכשווי. האמת, כולנו, כל אחד בדרכו, היינו קצת חטופים בשנתיים האחרונות. כולנו, כל אחד בדרכו, קצת מתנו בשנתיים האחרונות. כולנו מאושרים לקבל את אחרוני החטופים, וכולנו מבינים שעכשיו, ללא יוצא מן הכלל, אנחנו זקוקים לשיקום, ורגע לפני –כולנו עוצרים כדי להצדיע להם, לבקש סליחה ולהגיד תודה –לכל מי שכבר אי אפשר לבקש ממנו סליחה ושכבר אי אפשר להגיד לו תודה.

לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק: