טור לשבת, הפעם, כנראה, קצר מהרגלי. לאורך שנים, כל פעם שהתחמקתי מהמטלות שלי עם איזה הסבר מפוקפק, סבתא שלי ז"ל, שהיתה אישה עדינה, שבדרכה המיוחדת, עודדה נטילת אחריות, תמיד אמרה לי ש"תירוצים וחור בתחת יש לכל אחד". אז מה התירוץ שלי? עבר עלי לילה מורכב. אתמול, החל משעות הערב הייתי עסוק מעל הראש, בחתונה של עמית, בתי הבכורה ושל ליאור (השני) בעלה הטרי. החברים שלי, שחששו משום מה שהערב יעבור עלי בקלות גדולה מדי, טרחו להרוות אותי באלכוהול, והקפידו, ליתר ביטחון, שלא אחזור על אותו משקה פעמיים. אז לא מזמן חזרנו הביתה, שמתי שעון ללפני שעה, התעוררתי לכתוב כדי לפרסם בזמן ועוד רגע אצטרף לשאר בני הבית הישנים, שצפויים להתעורר, במקרה הטוב, ב- 11:30 לפנות בוקר. מקווה שתיהנו, אני נהניתי, מוזמנים לשתף

מספרים על איש שנכנס לבר, פונה לברמן, ומבקש ממנו: "תן לי כוס וודקה, לפני שהכל מתחיל", הברמן מוזג לו וכעבור דקות ספורות האורח מבקש: "תן לי כוס קוניאק, לפני שהכל מתחיל", לאחר שלגם את הכוס השנייה, הוא פונה לברמן ואומר: "תן לי כוס וויסקי לפני שהכל מתחיל". וכך הלאה. בשלב מסויים הברמן, שהחל לגדל חשש, איבד את סבלנותו ושאל אותו: "ומה לגבי תשלום?" והבחור ענה לו: "אתה רואה, עכשיו הכל מתחיל". אז אביא בפניכם, מספר מילים שאמרתי תחת החופה, לפני האלכוהול, לפני שהכל התחיל.

סיפרתי לעמית, איך פעם, לפני שהיא נולדה, ליעלי ולי היו 4 תיאוריות על חינוך ילדים ואפס ילדים, וכעת, אחרי כמעט 30 שנים, יש לנו 4 ילדים ואפס תיאוריות על חינוך ילדים. בסוף, פשוט רצינו שיהיה להם טוב, ושיהיו מאושרים. האכלנו אותה, השקינו, התאמצנו, קיווינו, לימדנו, טיילנו, טעינו, ניסינו עוד קצת, דיברנו, הטפנו, טיפלנו הכל כדי שהיא תהיה מאושרת, ואז, אז כעבור 25 שנים הגיע ליאור שלה ומהרגע הזה זה הצליח לנו והיא נהייתה מאושרת. על ההתחלה, כשיעלי קלטה ששמו של בן הזוג המיועד הוא ליאור, היא ספקה כפיים ומייד הזהירה אותה שקל זה לא צפוי להיות, אבל אולי, במקרה הטוב, עוד עלול להיות לה מעניין. ואני, אני נאלצתי לעודד את עמית שלי, כדי שלא תאבד תקווה, והבהרתי לה שלא כל הליאורים עשויים מיקשה אחת, ושאולי דווקא יהיה לה טוב בעזרת השם.

את ליאור שלה, בלית ברירה, הקפדנו להכיר היטב, מאחר שהם גרו אצלנו בשנתיים האחרונות, והנה בעוד שבוע ימים, לא עליהם, הם צפויים כבר לעזוב (בע"ה) את בית הוריה ולהיכנס אל דירתם הראשונה. הסברתי להם, שבין כל הארגזים שהם החלו לארוז, על הארגז שהם לוקחים מכאן, שנקרא: "זוגיות, חברות ונישואין", אני אכתוב באותיות קידוש לבנה: "זהירות שביר", והם חייבים להקפיד לפרוק אותו בביתם החדש בעדינות ולטפל בכל הפרטים שבארגז הזה, בזהירות ובקפידה. על המקרר החדש, על מכונת הכביסה והמדיח יש תעודות אחריות ואפילו מצורפת אליהם חוברת הפעלה, בעוד על הפריט הזה, דווקא הפריט הכי קשה לתפעול ותחזוקה, הפריט החשוב ביותר, אין שום אחריות. במשך השנים שנינו ניסינו להציג בפניהם מודל אחד לזוגיות, עליו עמלנו קשה, אבל מכאן זה שניהם לבד, ואנחנו, מאחורה, רק מתפללים שזה יצליח.

הסברתי להם, שכמו בצעידה לחופה, אנחנו, ההורים, הגענו עם עמית רק עד שלב מסויים ומשם ליאור ירד באופן סמלי להוביל אותה את יתרת הדרך, כך הדבר גם במציאות. הקפדתי להגיד שגם במציאות הם אכן "הגיעו לנו עד כאן" (הבית שלנו ממש מתרוקן כעת ונותרו בו רק חמישה דיירים קבועים, אם לא סופרים בני זוג) ומכאן- מכאן הם ממשיכים בעצמם.

פניתי גם להורים שלי, שעמדו איתנו מתחת לחופה, אמרתי להם כמה אני שמח עבורם שהם זכו לחתן את הנכדה שלהם וכמה אני מאושר עבורי על כך שזכיתי שברגע כל כך משמעותי בחיי, הם מוסיפים ללוות אותי ועומדים לצדי. אחר כך שיתפתי את הקהל שבמשך שנים אני מאוד כועס על ההורים שלי על כך שכל השנים הם ציפו שאני אגדל להם את הנכדים שלהם בעצמי. הסבתא שלי (זאת מהחור בתחת) אמרה לי שנים: "אף פעם אל תנטור טינה, זה מיותר, פשוט תנקום". אז הפנמתי ויישמתי וסיפרתי לאורחים שבעוד שבוע, לא רק עמית וליאור עוברים לביתם החדש, אלא דאגתי שגם ההורים שלי יעברו לביתם החדש, ושני הזוגות יגורו ממש באותו בניין, ממש באותה קומה, ממש דלת מול דלת. בקיצור אני את שלי עשיתי, ומעכשיו שיגדלו את הנכדים שלהם בעצמם.

באותה הזדמנות נעזרתי בדבריו של יצחק שמיר כשנשאל פעם מה דעתו על מלחמת איראן-עיראק והשיב: "אני מאחל הצלחה לשני הצדדים", ואיחלתי בהצלחה לכל ארבעתם.

אגב, עבור ההורים שלי זו היתה הפעם העשירית בה הם היו בחתונה של נכד שלהם. להורים שלי יש 18 נכדים (בלי עין הרע), כך שלפי הסטטיסטיקה העדכנית הם צפויים לעוד כ-15 חתונות של נכדים שלהם.

בסוף שיתפתי אותם, שפעם, בימים קשים יותר שלי, התפללתי לזכות להגיע לחתונה של הילדים ולאחר שגיליתי שלפעמים תפילות מתגשמות, סיימנו את הטקס השמח הזה בתפילה משותפת לכך, שאחרי שנתיים ארורות של מלחמה מדממת, אולי סופסוף המדינה הפצועה שלנו תחלים, החיילים שנפצעו יחלימו וכל יתר החיילים והחטופים ישובו הביתה בשלום, ואז, אז רצנו ביחד למרחב המוגן.

לרגל החתונה ועזיבת הבית, הכנו לעמית ולליאור קליפ פרידה מכל דיירי הבית. צירפתי אותו הפעם לטור, במקום תמונה. אני חוזר לישון.

לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק: