טור לשבת, על האיש שהכרתי בגיל 16 בהופעה ״מאחורי הצלילים״ ובהמשך, כעבור שנים, הכרתי אותו בעיקר מאחורי הצלילים. כל אחד והמתי כספי שלו. כמה מילים לזכר חבר מכוכב אחר. מקווה שתיהנו, מוזמנים לשתף.

אחרי עשרות שנים בהן ניהלנו זוגיות חד צדדית, בהן אני היחיד מבין שנינו שהכיר את השני, לפני 7 שנים פגשתי לראשונה אגדה שהיתה באמת ולמדתי, מקרוב, כמה קל וקשה להיות מתי כספי. איש של ניגודים בעל כורחו.

הפגישה הראשונה בינינו התקיימה אחרי שהוא סיפר בתקשורת ששמיעתו נפגעה ובמקביל פנה אלי כדי שאטפל בו בתביעה להכיר בכך שהפגיעה נובעת מהיותו מוסיקאי, מאחר שסבל בעבודתו מחשיפה לרעש. מאז, טענתי בפניו, שבשל עבודתי אני סובל מחשיפה למתי, אבל שנינו ניסינו להתגבר על זה כמיטב יכולתו.

לא פשוט להיות מתי. בגיל צעיר מאוד הוא חלה בפוליו ונפגע ברגליו. להיות ילד, בעיקר בקיבוץ, כשאתה מוגבל פיסית, זה לא פיקניק. בעשור האחרון הוא כמעט לא שמע בכלל. להיות מוסיקאי, מלחין, מעבד ומבצע שלא שומע זה לא פיקניק. בשנה האחרונה הוא איבד בהדרגה את השליטה בידיו שהיטיבו לפרוט על כל נימינו וגם זה לא פיקניק. ולאורך כל חייו הוא היטיב לרגש אותנו, כשמנעד הרגשות שלו, בעיניי, מצומצם בצורה קיצונית וזה הכי לא פיקניק שיש.

לפני הכל ואחרי הכל ולמרות הכל הוא רצה להמשיך לחיות. בשיחה האחרונה בינינו ניסיתי לעודד אותו ואמרתי לו שאיך שאני מכיר אותו, למות, זה הדבר האחרון שהוא יעשה בחיים והוא בתגובה, כמעט חייך.

מתי היה גאון שלא הבין את הכללים. לכל פגישה בינינו הוא הגיע עם חליפה, כי הוא נפגש עם עו״ד. כשהוא ניסה להסביר לי שהוא אוהב אותי, הוא הסביר לי שאשתו (איתה מעולם לא נפגשתי) אוהבת אותי ולמיטב נסיונו היא לא טועה. היה לו קושי עצום לבטא רגשות (שאינם כעס). אפילו את השיר, שנבחר כטוב ביותר שלו, ״ברית עולם״ ( ״עוד מעט כמעט, אנו גוף אחד..״), שהצעיד זוגות רבים לחופה, הוא בכלל כתב כנעימה לסרט ״חגיגה בסנוקר״ (1975), לחתונה של גבריאל או עזריאל (בכיכובם של יהודה ברקן וזאב רווח שנפגשו איתו ממש השבוע) ורק שנה אחר כך (1976) אהוד מנור כתב למנגינה הנפלאה הזו את המילים המרגשות כל כך. מתי ניסה להרגיש- אחרים נתנו לזה מילים.

מתי היה מנומס, כל התכתבות בינינו הוא החל במילים ערב טוב, למרות שאת חלקן (כמו זו שבתמונה), הוא החל מעט אחרי חצות (כי הוא לא רצה להפריע בשעות העבודה). בשעות הללו, ההומור של שנינו, למרות שניסינו, היה קצת פחות טוב. ושוב, מטעמי נימוס ומאחר שהוא לא רצה להפריע לי בעבודה במשרד, מצאתי אותו יום אחד, בשישי בערב, אצלי בסלון (אבל עם חליפה). יונתן שלי, שכל חייו ניגן ושר מתי כספי התרגש לשבת איתנו, אני הצעתי שאצלם את שניהם ביחד ואנציח את הרגע ומתי הסביר לי, בנימוס, שזה לא מקובל והתמונה אכן לא צולמה.

לכבוד יום הולדתו ה-70, שנערך ב-30.11.19, בהיכל התרבות, מתי הודיע לי שאני ויעלי מוזמנים להיות אורחי הכבוד שלו. אני בדיוק תכננתי באותם ימים את המסע על שביל ישראל ולכן תזמנתי את היציאה ל-14.11 כך שאגיע לתל-אביב בתום היום ה-17 להליכה, שעובר בתל-אביב, היישר להופעה. שבוע לפני ההופעה הוא התקשר אלי ישירות לשק שינה לשוחח. שאלתי אותו, כבדרך אגב, היכן לאסוף את הכרטיסים והוא סיפר לי בהתרגשות ובשמחה שכולם נמכרו ולכן אין לי הזמנה. במקום לנתק יחסים, כמתבקש, שלחתי לו את המשפט: ״לא חלמתי שתלך ממני, בלי לומר מילה, בלי להסביר״ והוא הבין ושלח הזמנה.

סיכמנו בינינו שהוא גאון על הרצף, והאמת, הוא באמת השתדל. כשהייתי מאוד חולה וחיי היו תלויים לי מנגד, הוא ביקש לעודד אותי, בדרכו, ושלח לי את התמונה שצירפתי כאן ואיחל לי: ״שתהיה חזק כמו השרפרף ואופטימי כמו הכלב״. אז לא פעם שנינו הסכמנו שקשה איתו, אבל בינינו, היה ויהיה הרבה יותר קשה והרבה יותר עצוב בלעדיו. יהי זכרו ברוך.

לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק :