טור לשבת, קצת על ההבדל הדק והחשוב בין קושי לבין סבל, רגע לפני העמסת התרמיל עלי שכם ועלייה של עוד כ- 1000 מ׳ לגובה, ברכס האלפים. אם אכתוב מספיק מהר והיום יחשיך לכבודי מספיק מאוחר, כמו אתמול, יהיה טוב. מקווה שתיהנו, מקווה שאהנה, מוזמנים לשתף, מוזמנים לקחת משהו או לפחות להביא משהו.
אתמול לפנות ערב, כשהמסלול התלבט אם להסתיים והתארך שלא לצורך, חשבתי על סיזיפוס, זה שבטעות גלגל את הסלע בכיוון הלא נכון, והבנתי לראשונה שהוא בטח עשה את זה כל יום רק כי הנוף באזור היה עוצר נשימה. ואולי הביטוי עוצר נשימה לא מדוייק ולבטח לא בריא בעליות כאלה. אז איך קמים לטפס כל יום, בידיעה שנותרו רק כ-3 חודשי טיפוס וכשסיימתי לעת עתה רק שניים? פשוט מתאמנים בלתרגל את ההבדל בין קושי לבין סבל- שני ביטויים שבטעות נוטים לחשוב שהם חולקים מקום מגורים משותף.
שנים של אימונים מלמדים אותך שאם הלב שר בקול רם בזמן שהגוף צועק, כמעט לא שומעים את הצעקות שלו. חיבור של קושי או קשיים למשהו שגורם סיפוק גדול- מנטרל לגמרי את רכיב הסבל וכאן אתה מגלה שנוף מדהים מרפא הכל, אולי חוץ משפשפת במפשעה ויבלת בבוהן הקטנה, שגם נגדן נערכתי מבעוד מועד.
פשוט חשוב לעשות חיבורים נכונים. לרוץ מרתון היה לי מאוד קשה. מצד שני, לשמור על נועם, כשהיתה תינוקת, במשך 4 שעות רצוף היה מאוד קשה. החיבור המתבקש, להכניס את נועם לעגלה ולרוץ איתה 4 שעות במרתון- הביא לי אושר עילאי פעם אחר פעם ונטרל כל סבל. שעתיים ריצה על הליכון בחדר זה קשה, שעתיים צפייה במשחק כדורגל זה משעמם. החיבור ביניהם- נפלא לי.
קושי לא נעלם, אבל כשאתה עוטף אותו באריזה יפה ומדוייקת, לא נשאר שם מקום לסבל. מספרים על כפר קטן, בו כחלק מהתמודדות עם המוות וכדי לתרגל חשיבה חיובית בכל קושי וכאב, לא קברו את המתים בכפר, לפני שאמרו עליהם דבר מה חיובי. יום אחד נפטר האיש הכי מגעיל בכפר. כל הקהל עמד אובד עצות סביב הקבר שלו ולא קברו אותו, בהיעדר אדם שיסנגר עליו בציבור. כעבור שעתיים, יצא מהקהל אחד התושבים והכריז: ״ הבן של המנוח יותר חרא ממנו״. לאחר הדבר החיובי הזה כולם קברו את המנוח בשמחה ונחת. כעבור מספר חודשים נפטר בנו. הפעם המלאכה נחזתה להיות קשה יותר. לאחר שעות של עמידה חסרת אונים אצל הקבר, בהיעדר מליץ יושר,שוב חילץ אותו תושב את המצב והכריז: ״ בזכות תכונותיו המיוחדות של המנוח הצלחנו לקבור את אבא שלו״. התרגול של מציאת דבר חיובי והסתכלות חיובית- מקלים כל קושי.
אז הקושי הוא הטיפוס, והסבל הוא כשאתה לא מוצא לו הסבר מניח את הדעת. כשהדופק שולח מייל לביטוח לאומי והריאות משמיעות חרחור שניתן להלחין, לא חייבים להילחם בקושי, חשוב רק לתת לו משהו שיסיח את דעתו. הקושי הוא הטיפוס, הסבל הוא כשאתה לא מבין בשביל מה, ואז אתה מגלה מהר שההבדל בין הר גבוה להר גבוה מאוד- הוא רק בתוכן השיחה שאתה עושה עם עצמך.
ואנשים? אנשים רוצים אתגר קשה, בתנאי שהוא יהיה קל או שלפחות הם יהיו בטוחים בוודאות מלאה שהם יעמדו בו. אבל לאתגרים הקשים יש סטייל ואורח חיים משלהם. הטיפוס בהר מציע למשתמש נוף מדהים, חברים לדרך, תחושת סיפוק ועיסוי לנפש. כל אחד מאלה לא מונע קושי וכן מונע סבל ומציע את עצמו ברוחב הר לטיפוס המטפס.
השאר, תמיד בחיים, זה אימון בהתמקדות. כשאני מתמקד במה שיש לי, אני לרוב מקבל את מה שחסר לי. כשאני מתמקד במה שאין לי, אני לרוב מאבד את מה שיש לי.
ולכן, כשאורזים תיק לדרך, בעיקר לדרך קשה, יש לארוז אותו בהקפדה, חשוב לא להכניס אליו חרטה, כעס, טינה ותלונות- הם כבדים מדי, הם גוזלים משאבים יקרים והמון מקום ולא משיאים שום תשואה. בתיק איתו יוצאים לכל דרך יש להכניס רק דברים שיביאו תועלת כשיהיה קשה ולא יכבידו שלא לצורך. תיק לדרך שנארז נכון מונע סבל גם כשקשה. לפעמים הוא מגדיל לעשות ואפילו מונע קושי. ואז רק חשוב לבדוק שהוא יושב טוב על הגב, חשוב לתת חיוך להר המזדמן שנראה מאיים או לעבר פסגתו ולקבוע איתה פגישה מנחמת לשעת ערב מוקדמת. שבת שלום ושרק נדע פסגות
לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק:
טור לשבת מהחוף של חלדיקיקי ביוון, על הפעם הראשונה בה טסתי לחו״ל ולא על חשבוני, מקווה שתיהנו. אני נהניתי. מוזמנים לשתף. במשך שנים ארוכות בהן ניהלתי את המשרד שלי השתדלנו
טור לשבת על צפרדעים, נסיכות ועו״ד שמתלבטים שנים מתי נכון להתחיל לנשק. מקווה שתיהנו מוזמנים לשתף. ולפני שנעלה על טורים, אני מבקש להגיד תודה לכל מי שקנו השבוע את הספר
טור לשבת, לרגל לידתו, בשעה טובה ובמזל טוב, של ספרי החדש. טקס ברית המילים נערך בחוג המשפחה וייקרא שמו בישראל ״ ואז מה?״. ואז מה? הפעם, אחרי 16 שנות טור,
