טור לשבת, הפעם אני כותב בתור שורד נישואין, ששב הביתה אחרי 4 חודשי טיול כדי לגלות שהסטטוס הזוגי שלו נותר כשהיה, ובעקבות שיחות חוזרות ונשנות עם הרבה חברים שהסבירו לי שאשתם בחיים לא היתה נותנת להם לנסוע ועם הרבה נשים שבאופן נדיר מסכימות עם בני זוגן- שאכן בחיים לא. מקווה שתיהנו, מוזמנים לשתף (את הטור ואת בן הזוג).
במהלך המסע שלי הצטרפו אלי, כל פעם למספר ימים, חברים מופתעים, ששיתפו אותי בתדהמה על כך שבת זוגם הסכימה לשחרר אותם. חלקם ביכו את המחיר שהם צפויים לשלם על הוויתור הזה, חלק הגדירו ש״היא וויתרה לי ל-4 ימים וכעת אני אוותר על עצמי ל-4 שבועות״ וחלק, אלה שהיו פחות בני מזל, לא קיבלו שחרור ופשוט לא הצטרפו אלי. אף אחד לא שיתף אותי בקושי שהיה לו להשתחרר מהעבודה, מנגד רבים שיתפו על הקושי להשתחרר מהבית. בשיחות העומק שניהלנו גיליתי שכמעט אין גברים שמתלבטים לאורך השנים בין קריירה לנישואין, אבל יש לא מעט שמתלבטים בין הנאה לנישואין- וחלקם החליטו לוותר על אחד מהשניים.
אחד החברים ( הפרטים במערכת) שהצטרף אלי ל-4 ימים הודיע לאשתו שהוא נוסע איתי לשבוע. אשתו שיתפה אותי שהוא מצטרף אלי לשבוע ולמיטב בלבולי הבהרתי לה שהוא טעה ושזה רק ל-4 ימים. אח״כ התייסרתי שמא הוא מתפרפר, שמא אני בעצם האליבי שלו והכי שמא- שמא דפקתי לו את סיפור הכיסוי. בדיקה קצרה איתו העלתה, למזלם של שלושתנו, שהכל בסדר והוא הבהיר לי שפשוט הוא התחיל איתה את המשא ומתן בכך שהוא נוסע איתי לשבוע, בתקווה לקבל אישור ל-4 ימים וגם להעניק לה תחושת ניצחון על היקף הויתור שהוא עשה למענה- והיא, מקח טעות, לא עמדה על המקח.
בקיצור סדנת השיחות שעשיתי במשך חודשים עם בני הזוג, העלתה שרבים מהם נישאו בגיל צעיר, בדיוק בתקופה בה יש יותר תקווה מאשר ניסיון חיים. הם עשו זאת כדי שגם הם וגם בני הזוג יהיו מאושרים, אבל סבורים שלא צריכים להגזים עם כל האושר הזה ופוחדים שאם בן הזוג יהיה חופשי או מאושר מדי זה עלול להיות ממש מסוכן למערכת. כששיתפתי חבר שלהשקפתי אדם צריך לגרום לכך שהוא עצמו יהיה מאושר- ואז כפועל יוצא מכך הזוגיות מסתדרת, הוא הנהן בהסכמה מהולה בעצב ואמר שזה אכן בדיוק מה שאשתו חושבת לגבי עצמה. רבים מדי סבורים שהמפתח לשרוד את המערכת הזוגית זה לתת לה כשהיא רוצה, להסכים איתה כשהיא מחליטה ולהתנצל בפניה כשהיא טועה. אני סבור שהנוסחא מעט אחרת.
במערכת הזו, שרבים רואים בה בטעות קרב הישרדות- אנשים מאמינים שהשנים הראשונות קלות כי מאוד רוצים זה את זו, שהשנים האחרונות קלות כי מאוד צריכים זה את זו ( וחוץ מזה-לאן תלך?) ונשאר רק לתחזק את השנים שבאמצע- שזו התקופה הכי ארוכה, שכולנו נמצאים בה רוב הזמן. אני סבור שהדרך הטובה ביותר להחזיק היא לשחרר, ולשמחתי- נדמה לי שלאחר חיפושים מצאנו לבסוף את הזוגיות המאפשרת. יעלי סבורה שמאחורי כל גבר עם ארבעה ילדים עומדת אישה עם חמישה ילדים- למדה להכיר את הילד שבי ולמדה לשחרר בלי לפחד ממה יהיה (לזכותי חשוב לומר שיש לה גם ביטחון מוחלט שאף אחת לא תרצה לקחת אותי וזה מקל עליה) ושנינו ויתרנו על הפחד שאם נהיה רחוקים מדי אז נהיה רחוקים מדי.
אז אחרי 4 חודשים של טיול אליהם יעלי אפשרה לי לצאת, שבתי הביתה כדי לבחון אם היא גם מאפשרת לי לחזור ושנינו לקחנו דקה להתרגל אלינו שוב. אחרי שנים באזור למדנו שזוגיות טובה נוצרת בעיקר בין שני אנשים שלומדים ליהנות מההבדלים ביניהם, גילינו שמה שיש לנו במשותף זה בעיקר הבדלים, מצאנו שנישואין זה ניסיון לפתור ביחד בעיות שלא היו לך אלמלא התחתנת, הבנו שוב שהאהבה היא נצחית כל עוד היא לא מפסיקה, ואז, אז מצאנו פעם נוספת שזו עדיין האלטרנטיבה המועדפת על שנינו.
לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק:
טור לשבת מהחוף של חלדיקיקי ביוון, על הפעם הראשונה בה טסתי לחו״ל ולא על חשבוני, מקווה שתיהנו. אני נהניתי. מוזמנים לשתף. במשך שנים ארוכות בהן ניהלתי את המשרד שלי השתדלנו
טור לשבת על צפרדעים, נסיכות ועו״ד שמתלבטים שנים מתי נכון להתחיל לנשק. מקווה שתיהנו מוזמנים לשתף. ולפני שנעלה על טורים, אני מבקש להגיד תודה לכל מי שקנו השבוע את הספר
טור לשבת, לרגל לידתו, בשעה טובה ובמזל טוב, של ספרי החדש. טקס ברית המילים נערך בחוג המשפחה וייקרא שמו בישראל ״ ואז מה?״. ואז מה? הפעם, אחרי 16 שנות טור,
