טור לשבת על הפסקת אש שברירית, איפה זה תופס אותי, ואיך גיליתי, לראשונה במלחמה, שיעלי באמת הגיעה מהפזורה הסובייטית. מקווה שתיהנו מוזמנים לשתף.

עד שהכרתי את יעלי הייתי עמוס בדעות קדומות ובסטיגמות לגבי העולים והעולות מבריה״מ (משם היא עלתה בגיל 4) וככל שהכרנו החשש שלי לגבי זהותה האמיתית הלך וגבר. את השם המקורי, ״יוליה״, החליטה איזו גננת צברית לעברת ל״יעל״ לנצח (אני רק הוספתי קוצו של י׳), את המבטא הרוסי הרסו לה לגמרי ביסודי, היא רגישה לאלכוהול ומעולם לא שותה, אפילו כשהיא נתקלת בלילה בשפיץ של המיטה, לא יוצאת לה קללה ספונטנית ברוסית, באקורדיון (גרמושקה בשבילכם) היא חדלה לנגן בטרם הכרנו, השיער שלה לא צומח בבלונדיני וגם הרכילות על חיי המין הפרועים היא לא משהו ( בתחום הזה הדעות חלוקות, חלק אומרים שהיא ככה וחלק אומרים שהיא ככה). בקיצור, עד המלחמה האחרונה- הייתי בטוח שאם אני רק אמצא את האריזה (היא הגיעה בלי אחריות, בלי פתק החלפה ובלי הוראות הפעלה), אני אגלה שכתוב שם, באותיות הקטנות: ״ מייד אין צ׳יינה״.

ואז, ב-28.2.26 החלה המלחמה, שכונתה בשלב ראשון ״ שאגת הארי״ והתחלפה בהמשך ל״מבצע סבתא״, טרפה לי את כל הקלפים וסופסוף יצא הסובייטי מן השק. סבתא ליה התייצבה בבוקרו של קרב בביתנו, כשהיא ארוזה כמשלוח לטווח ארוך, והצילה עבורי את הסטיגמה האחרונה- ומאז ( ובעקבות כך ששלושת ילדיי הבוגרים עזבו), ההרכב הפותח בביתי התייצב על המבנה הקלאסי של סבתא אחת, אמא אחת, ילדה אחת וכלב (פונץ׳) אחד. פה התחלתי לחשוד (בעצם רק הנוכחות המיותרת והזמנית שלי הפרה קמעה את שיווי המשקל הסובייטי הקוסמי הידוע).

בראשית המלחמה הבטיחו לנו את שינוי המשטר והבטיחו שתוך מספר ימים ייגמרו להם הטילים. היעד הראשון אכן הושג בתוך ימים ספורים (אבל לא באיראן), אבל הימים נקפו, הטילים נותרו בידי האוייב והסטטוס הזמני אצלנו בבית לא השתנה כמלוא הנימה ואיים להפוך לקבוע. מספרים על סבתא שדפקה בדלת ביתו של בנה ופתחה לה הנכדה ואמרה לה במאור עיניים: ״ סבתא, כמה טוב שבאת, עכשיו לא חסר לנו כלום״. הסבתא תהתה לפשר המשפט והנכדה משכה בכתפיה גם היא והסבירה: ״כשצלצלת להודיע שאת באה, אמא אמרה-רק זה מה שחסר לנו, אז עכשיו כשאת כאן- כבר לא חסר לנו כלום״. אז באמת, ברוך השם, עכשיו כבר לא חסר לנו כלום.

40 ימים ו-40 לילות תמימים, למרות שאני בכושר, כל פעם שהגעתי ראשון לממ״ד גיליתי שהגעתי שני וליה כבר שם. חשדתי שהיא מורגלת בהפגזות ואזעקות עוד ממלחמת העולם השנייה שהסתיימה מספר שנים לפני שהיא נולדה, אבל הסתבר לי, עם הימים, שזו היעילות, הקפדנות, הדייקנות, כושר מילוי ההוראות וכל יתר התכונות שאין לי. ואז, משום מקום, קצת לפני שהגשתי מועמדת להדליק השנה לפיד בטקס הדלקת הנשואות, רגע לפני שנפתחו שערי הגיהנום, כמו שדונלד הבטיח לי, פרצה הפסקת אש. שעה לאחר מכן, בלי הודעה מוקדמת, ליה ארזה והתפוגגה אל האופק כלעומת שבאה.

פתאום הבנתי שאולי זה אנחנו אלה שנמאסנו עליה, ניסיתי להגיד לה שחבל כי כבר התרגלתי, ניסיתי להסביר שבכל בית, בימים כאלה, חשוב שיהיו שני מבוגרים אחראיים ושלא תעזוב, ככה הפקר, את יעלי שלה לבד, ביקשתי להזכיר לה שהיא רק הגיעה, ש-40 ימים זו רק טעימה, שעוד קצת והיא תתרגל, אבל כלום לא עזר.

מספרים על גבר שהיה מסוכסך עם חמותו שגרה אצלם ולא דיבר איתה שנים. לימים, לא עלינו, החמות חלתה מאוד, אושפזה בבית חולים ויום אחד אשתו ביקשה שיפחית מכבודו וייסע להיפרד מחמותו שכן נוכח מצבה המחמיר שעותיה ספורות. אחרי מסע שכנועים הגבר התרצה ונסע לבית החולים. כשהוא שב אשתו התעניינה איך היה והגבר אמר לה, שאמא שלה עומדת לשוב הביתה. האישה ההמומה והנרגשת תהתה איך הוא הגיע למסקנה הזו והגבר השיב- שוחחתי עם הרופא שלה והוא אמר לי שאני חייב להתכונן לגרוע מכל.

אז הלילה, משום מקום, הזדעקה עלינו שוב אזעקה, רצתי לממ״ד והפעם, לראשונה, הייתי הראשון שהגיע ראשון. ליה לא חיכתה שם בחלוק צמרירי ורך ואני כבר לא יודע אם לצפות הבוקר לגרוע מכל או שבעצם אני באמת, אבל באמת כבר מתגעגע.

לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק: