טור לשבת, לא מה שהתכוונתי לכתוב ולספר השבוע. את הטור הקודם פרסמתי מהמיטה באיטליה ובסופו הבטחה. חמש דקות אחרי הפרסום נודע לי שהחלה מלחמה ואני בכלל בסרט אחר. את הטור הזה אני כותב מהבית- התכנון היה לשוב ארצה רק בסוף אוגוסוט- אבל אף אחד לא עושה כאן מלחמה בלעדיי. אם כבר יורים על יעלי והילדים, אין שאלה, אני בפנים, אז אתמול בלילה, כשהם נערכו להפתעות מרחוק, ארגנתי אחת כזו, פתחתי את הדלת, התחבקנו, התנשקנו וחזרתי לתפקיד הגבר בבית. הבטחתי שאיתי יהיה לילה שקט יותר ושלחתי אותם לישון . אבל על זה בטור אחר. בטור הזה- קצת אסקפיזים, מקווה שתהנו, מוזמנים לשתף.

מסתבר שידה הארוכה של אישה הוא עניין לא קצר. למזלי, טרם יציאתי מהארץ, יעלי, שיש עליה כושר אבחון רפואי מולד ויכולת ריפוי עוד מדוייקת יותר, זיוודה וחימשה לי תיק תרופות שלא היה מבייש חופ״ל גדודי עם עבר של רופא חטיבתי. את כל הציוד של התאג״ד ועוד שתי חולצות ומכנסי הליכה ( בכל זאת, יש מגבלת משקל למזוודה), ארזתי טרם צאתי את הארץ- וחשתי מוגן. עוד מהיציאה ליווה אותי קולה המהדהד, ״אל תשכח את המשחה הלבנה״.

מאחר שאיני נוטה לחלות במחלות, למעט מחלות סופניות או קטלניות, לא ייחסתי חשיבות לשני תיקי התרופות שהכבידו עלי במטרה להקל עלי, אפילו לא באותו בוקר, לפני 8 ימים, עת ניצלתי מזג אוייר חם, מי ים קרים וקייאק ויצאתי לחתור בים הליגרי. אחרי 4 שעות חתירה, איך שנהיה אחת בצהריים עליתי לחוף, חשתי רענן והחלטתי לנצל את הזמן לטרק קצר (6 ק״מ) לכפר אחר. הדרך היתה יפה וכשהגעתי לכפר נזכרתי שיש דרך של 6 ק״מ חזרה. מאחר שהמסלול נחזה להיות זהה בדיוק לזה שכבר עשיתי בהלוך- החלטתי שבמקום ללכת, הפעם ארוץ את המסלול- גם כדי שלא יהיה משעמם וגם כי היה מאוד חם, אז לקחתי אחריות ובחרתי לקצר בדרכי ריצה את זמן החזרה.

אחרי שחזרתי עשיתי מקלחת, נכנסתי לשנו״צ והתעוררתי עם גב תפוס, צוואר תפוס אבל גם כואב, התייבשות קשה, מכת שמש, כאבי ראש התקפיים, חום, כוויות ונדמה לי שזהו. אחרי זמן מה יעלי התקשרה לראות מה איתי. התלבטתי אם לשתף אותה ולהדאיג אותה, אבל לבסוף התפתיתי לשתף כי גבר חולה זה אירוע מאוד, מאוד, מאוד קשה לגבר החולה.

יעלי שרע עושה לה טוב היתה מייד במיטבה. היא החליטה לא להיות שיפוטית כלפיי, סברה שגם אנשים כמוני ראויים למרפא, ומייד הזכירה לי את המשחה הלבנה והורתה לי לאזור את כל כוחותיי לקום בעצמי ולזחול עד המזוודה, להוציא את המשחה הלבנה ולמרוח כל איבר חיצוני בפלג גופי העליון. הבטחתי לבצע.

כעבור שעות ספורות הקצתי קודח מדמדומי מצבי לקול צלצול הנייד. לחרדתי יעלי שוב היתה על הקו. פחדתי להגיד לה את האמת ( שטרם מרחתי) וגם לא רציתי למרוח אותה בשקרים. ולכן, כמו גבר, לא עניתי. כעבור זמן קצר, בכוחות אחרונים, מרחתי כמצוותה ולאחר מכן התקשרתי. תוך כדי שיחה איתה הסתבר שגם איבדתי את הקול, והחלו מעט קשיי נשימה ושיעולים קשים. יתר התסמינים האחרים דווקא החמירו. אישרתי ליעלי שמרחתי כהלכתה והיא הורתה לי למרוח כל מספר שעות. בגדול היא רצתה להורות לי למרוח 3 פעמים ביום אחרי האוכל- אבל היה לה ברור שאני לא יכול לאכול כלום כשאני חולה.

המצב החמיר. בעבר, כשחליתי, נפגעתי במקביל גם בריאות וחששתי ששוב חזרו לי בעיות התסחיפים הריאתיים, הפעם עקב הסטרס הגופני, שכן התקשיתי לנשום וכל רגע השתעלתי, תופעות שאינן מוכרות במכות שמש. שיתפתי את יעלי, היא לא היססה ומייד הורתה לי למרוח את עצמי במשחה הלבנה. מבט חטוף במראה גילה שאוזן שמאל שלי התנפחה כמו בלון. נראיתי כמו ציור שצייר ילד לא מוכשר בגן, שלא יודע לצייר צורות סימטריות. כשהצלחתי לרדת למסעדה לאכול, אמא עם אורחות התנהגות אירופאים הסבירה לילד שלה שלא מנומס להצביע על אנשים עם פגמים בכלל ועם אוזניים מוזרות בפרט. המצב הידרדר מרגע לדודלי.

למחרת המצב החמיר מעט, אבל יעלי זיהתה את הסיבוך, אחרי שיחה עם לימור, חברה שעולה עליה בזיהוי מחלות אקזוטיות ובמציאת מיני מרפא שאינם נגועים ברפואה שמרנית. בעבר, כשהייתי במצב קשה יעלי עודדה אותי ללכת לרופאה מומחית לקינסולוגיה דיאגנוסטית או שם אחר, שאבחנה לי, כפי שגיליתי בדיעבד, את הבעיות היחידות שלא באמת לקיתי בהן באותם ימים, והעניקה לי טיפול באמצעות החזקת בקבוקונים והטמנתם במקומות עלומים בגופי. שלושת הלקוחות היחידים שלה שהכרתי באותם ימים היו הלל ודפנה אייזנברג ז״ל ואני. שניהם לצערי לא שרדו. אני ברחתי בעור שיניי אל שיני הרפואה הרגילה, אובחנתי וניצלתי. בקיצור יעלי בישרה לי שזיהתה בוודאות שזו קורונה, הסבירה שהיא משתוללת כעת באירופה והורתה לי להקפיד למרוח את המשחה הלבנה.

למרות המצב, הכוויות בראש, חוסר הנשימה והאוזן הנפוחה, הקפדתי על הטיפול המומלץ. ביום החמישי להתפגרותי המואצת, לשמחתי, הנפיחות באוזן שמאל עברה לי, אבל לצערי היא עברה לאוזן הימנית. כאן החלטתי להתחיל לחשוב ולהפעיל שיקול דעת ממש עצמאי. שוחחתי עם יעל, למרות קשיי הדיבור שלי, והעליתי בפניה, באומץ לב ראוי לציון, השערה ומסקנה חד שמעית- אני סובל מרגישות חריפה למשחה הלבנה.

בבת אחת, ממש על דעת עצמי, החלטתי להפסיק למרוח את ראשי במשחה ותוך זמן קצר השיעולים פחתו, הנשימה חזרה, לבבי התרגל אל עצמו ומנה במתינות דפיקותיו ואפילו האוזניים נהיו לראשונה דומות זו לזו ואף החלו להזכיר את מימדיהן המקוריים. כעבור עוד יום כבר הייתי מוכן גופנית לצאת לחתור בקייאק.

בקיצור, במזל גדול ובשעה טובה ניצלתי מהמשחה שאיימה לגמור את חיי. אני שוב על הרגליים, נושם עצמונית ואפילו הבנתי לתמיד, שמאוד חשוב לחבוש כובע בשמש! לך תדע לאיזו מחלה ולאילו תהומות עלולה הפרת הכלל הבסיסי הזה לדרדר אותך. וגם חשוב למרוח את הדבר הנכון ובזמן הנכון. אז לאחר כזה טיפול מסור מרחוק- איך אפשר להשאיר אותה ככה לבד בבית? שיהיו לנו ימים שקטים ואם מישהו סובל מחרדות, מצב רוח רע, קלקול קיבה או כל בעיה אחרת- יש לי משחה להמליץ עליה. שבת שלום. והמשך הטיול? מאתמול בלילה אני מחפש דרכים לצאת מהארץ. הוא עוד ישוב.

לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק: