טור לשבת, שנכתב בעקבות השאלה של נועם הבת הקטנה שלי (בת 12, לא עלינו), שיצאה איתי אתמול לערב אינטימי בקפה וקצת אחרי שהיא גמרה לצלם את הצלחת, לעשות סלפי עם אבוש, להעלות אותו, להגיב דחוף לאיזה סטורי, לגלול רגע רק כדי לוודא שכלום לא השתנה מאז שהיא גללה קודם, היא ממש התפנתה אלי כדי לשאול אם, למיטב זכרוני המתכלה, פעם באמת היה כאן אחרת. אני בטוח שהתשובה שלי כאן לא מלאה, אבל באמא שלי שעשיתי השתדלות. מקווה שתיהנו, מוזמנים לשתף ומוזמנים להשלים את מה שבטח פספסתי.

אז חשוב לי שנועם תדע שאנחנו אולי הדור האחרון שזוכר בעל פה מספרי טלפון מפעם, כולל טלפון של ילדים מהכיתה ואפילו זוכר את הטלפון של "זהו זה" ויודע לשיר את "צלצלו ל- 414155", דור שממש חווה משבר כשהחליפו להם מספר ל-426144 והתנחם בזה שלפחות את הכתובת למשלוח תשובות על גבי גלויות לרחוב קלאוזנר 14 ברמת אביב, לא החליפו עד שהטלוויזיה הלימודית נסגרה לבלי שוב.

אנחנו הדור האחרון, שגם "נפל לו האסימון" וגם "הפך תקליט" ממש על באמת ולא רק כביטויים מופשטים. אנחנו אולי הדור האחרון שצילם 36 תמונות או רק 24, בהתאם לסרט הצילום שמכרו לנו, וכעבור יומיים היה הולך, נרגש, לחנות הצילום, לקבל את התמונות בשקית נייר כדי ראות מה יצא מזה, וכשסתם איזה מישהו, חצוף, רצה מאיתנו משהו מעכשיו לעכשיו, שאלנו אותו: "מה אני פוטו-פראג'?" בהערצה לאותה המערכת הפלאית החדשה שידעה לפתח תמונות ממש תוך שעה אחת.

אנחנו הדור האחרון שחיכה שבוע כדי לראות את הפרק הבא של הסדרה בטלוויזיה וידע שכמו הערבים, גם הטלוויזיה מבינה רק כוח, ומדי פעם, כשהזזת האנטנה שעל המקלט כבר לא ממש הצילה את המצב, אנחנו נתנו לטלוויזיה כמה צ'פחות חזקות מהצד, כדי שתתאפס ויפסיק כבר השלג על המרקע (היו פעם מילים כאלה כמו "מקלט" ו"מרקע" ואפילו השתמשנו בהן מעת לעת). כולנו ראינו מכבי ביום חמישי בערב וסרט ערבי ביום שישי לפנות ערב, ומנגד, אף פעם לא ראינו טלוויזיה בין 18:30 ל-20:00 כי פס השידור הזה ניתן בטאבו למחלקה ששידרה בערבית (שידור שנפתח כל ערב במילים החגיגיות של זאתי עם התסרוקת מ-"סעדתי אוואקתכם מן אורשלים אל קודס").

אנחנו הדור האחרון של זה שכן יודע לשאול, ושאלנו ספרים מהספרייה הציבורית (חלק מאיתנו אפילו קראו ספרים) וגם שאלנו סרטים מספריית הוידאו. אנחנו הדור האחרון שהיתה לו בבית לפחות אנציקלופדיה אחת ושההורים שלו שברו תוכניות חיסכון כדי לרכוש כרכים של האנציקלופדיה העברית, כדי לחוש על בשרם שהם ממש רכשו לנו השכלה.

אנחנו הדור האחרון ששמר דברים בבטן או בלב ולא בענן, דור שסבר, בשעתו, שעננים זה יותר בקטע של גשם ומזג האוויר, ושחיכה עד לסוף החדשות כדי לברר האם התחזית למחר דומה. אנחנו הדור האחרון שסבר ש"טיקטוק" זה צלילים של השעון, שבעיקר מבשרים שעוד מעט נותנים חדשת או ש"תמו שידורינו לערב זה" ושמאותו רגע, אם באמת רוצים לדעת מה השעה, אפשר לברר את זה רק עם ראומה אלדר המונוטונית ב-155.

אנחנו הדור האחרון שקיבל עודף במכולת במסטיקים, שאמר למוכר "אמא ביקשה שתרשום לי", שעדיין שואל האם מקבלים כרטיס אשראי, למרות שעל השלט כבר כתוב: "לא מקבלים מזומן", שעדיין, לפעמים, קורא ל"שלט" של הטלוויזיה "הממיר", כאילו מדובר באיזה אביזר מיסטי של כת מיסיונרית, שהדביק פוסטרים על הקיר או על הארון, באמצעות דבק פלסטי, שהשתמש בעיפרון כדי לסדר את הסליל בקלטת (כשעוד קראו לה קסטה), שחיכה לחודש מאי שההורים יקנו קצת מישמישים, כדי לאסוף גוגואים, שאסף פחיות שתייה וסבר שזה אלמנט קישוטי לחדר, שבלג' בעומר ממש הדליק מדורות (לפני שנהיה המשרד לאיכות הסביבה שהרס כאן הכל), שהלך לסנדלר לתקן נעליים, שידע שסנדלר זה מקצוע על באמת ולא רק מקצוע באות-ס' ב"ארץ-עיר", שבאמת חבש פעם כובע טמבל וכיום מתכחש לזה, וכשהחברה' קבעו להיפגש ב-4 ליד השער של בית ספר, פשוט הגיע ב-4 לשער של בית ספר ואפילו לא שלח על כך הודעה: "הגעתי, איפה כולם?".

אנחנו, אפילו, אולי הדור האחרון שהכיר את הדמוקרטיה בפורמט הישן שלה, כמו שהתכוונו שהיא תהיה עם ההפרדה של כל הרשויות האלה, הדור האחרון שהצליח לרכוש דירה בעצמו באמצעות עבודה קשה, על בסיס משכורת וחיסכון, שהצביע בבחירות למי שהוא חשב שהוא הכי טוב ולא הכי פחות גרוע, ושהאמין, ממש האמין, שבאמת יש סיכוי לשלום. אבל בקשר לכל הדברים האחרונים אני לא ממש בטוח בודאות שאנחנו הדור האחרון –ואולי, אם נצליח להחזיק מעמד חזק חזק, אולי אפילו כבר בדור של נועם, ממש איך שייגמר הפרק הנוכחי –אולי עוד נדע ימים טובים מאלה.

לקריאת הפוסט המקורי בפייסבוק: